תגית: טיול עם המשפחה למזרח

אני רוצה לתעד את התחושה שהיתה לנו ביום הראשון בצ'נגדו, התרוממות הרוח, ההתרגשות, הציפייה. הגענו מאוהבים לגמרי בסין והתאהבנו יותר – אם זה אפשרי.
הגענו בלילה כמעט אחת עשרה ל"בית שלום", בית של נוצרים משיחיים, אוהבי ישראל. המארחים ישראלים בתמורה ללימוד עברית. הם חשבו שנגיע למחרת, בכל זאת הכניסו אותנו בחיוך והציעו לנו חדר מצוין.

כשהתעוררנו בבוקר התחלנו להכיר את אנשי בית  שלום, ציפי (ציפורה), טימי ונועם הקטנה (לכולם שמות עבריים מהתנ"ך אותם הם בדרך כלל בוחרים בעצמם), משפחה מתוקה, ציפי מדברת עברית רהוטה, שלא תבייש עולה חדשה אחרי שנתיים-שלוש בארץ. שיעורי העברית איתה היו לפעמים קשים גם לי 🙂 פתאום התחלתי לשים דגש (תרתי משמע) על כל מילה שיוצאת מהפה. מקובל להביא משהו קטן מישראל כשמגיעים אליהם, לנו לא היה כלום… למעט טחינה גולמית, שקניתי אצל בני פלאפל במנילה בפיליפינים, אז הענקתי להם אותה בשמחה והבטחתי לשלוח מישראל ספרי ילדים, ציפי אמרה שזה הכי ישמח אותם ואת נועם הקטנה. 

למחרת בבוקר נסענו לדקאטלון, המחירים היו מעולים וקנינו המון, רוב הבגדים שלנו כבר התבלו והגיע הזמן לרענן אחרי חצי שנה…

מול דקאטאלון היתה חנות איקאה! אנחנו מאוד אוהבים עוד מהארץ, הבנות כ"כ התרגשו ורוני הכריזה שצ'נגדו זו העיר האהובה עליה בכל סין. וגם סיפרה לכולם בהתרגשות שיש איקאה וזה מושלם מה יכל להיות טוב מזה?

בערב לקחו אותנו ציפי וטימי למסעדה מקומית נחמדה, והכירו לנו לראשונה את טעמי סין האמיתית נוסח סיצואן. המון ירקות (כי בקשנו) מכל הסוגים והמינים הכוללים הסברים והכל בעברית. הבנות התרגשו, תמיד עושה להם נפלא שאנשים מדברים עברית והמוכר והידוע תופס מקום דומיננטי מסביבן, וכמעט שכחו להתלונן על האוכל ואפילו אכלו יחסית לא רע.  

הכרנו את ה"פלפל שטן" זה השם שציפי המציאה לתבלין מאוד מוכר ודומיננטי במטבח הסיצואני. הפלפל מרדים את הלשון בהתחלה, אבל המעניין הוא שבהמשך, חווית הטעמים מתעצמת והטעמים מתחלפים ומשתנים תוך כדי ה"ביס" ממש חוויה שונה ומפתיעה. בדמיוני, אני ממש יכולה לשמוע את השף אייל שני טועם כזה פלפל ומפליא בתיאוריו. 

הימים עברו מהר בבית שלום, הבנות הרגישו בבית כבר די בהתחלה, לנועם היתה פינת משחקים קטנה  מגודרת ולגלי לקח בערך שעתיים להרגיש ולהתנהג כאילו הפינה היא גם שלה. 

המטבח הועמד לרשותנו ואני מודה שהתרגשתי, עשיתי קניות בסופר הידוע בסין בשם קארפור, מילאתי את המקרר בירקות, ביצים, טונה, גבינות, מיונז וחמוצים. בכל בוקר הכנתי ארוחת בוקר מפנקת לכולם. הבעיה שארוחת הבוקר שלנו היתה כמעט בצהריים, של נועם וציפי שהתעוררו מאוד מוקדם. את ארוחות הערב אכלנו יחד, פעם אחת הכנתי פסטה ברוטב עגבניות, וערב אחר ממש לפני ליל הסדר, הכנו פלאפל, חומוס, פיתות בתנור טחינה וסלט ירקות טרי קצוץ. כולנו יחד ישראלים וסינים קצצנו, בחשנו ולבסוף אכלנו בהנאה, היתה חוויה כיפית לכולנו, אם כי מתישה… מי זכר שפלאפל זה כ"כ הרבה עבודה. 

בין לבין לימדנו עברית, אפילו יום אחד הגיעה קבוצה של ילדים ורוני ואני למדנו אותם עברית כולל השיר "מה נשתנה" לכבוד הפסח.

בפסח הכנו מצות! ממש הרגשה כמו בפעילות בצהרון/גנון ♡

באחד הימים הגיעה שחר, חברה של ציפי ולימדה אותנו להכין כיסונים. אנחנו אוהבים כיסונים מאוד, רומן שהתחיל עוד בימי נפאל. התאהבנו לגמרי במומו המפורסם שם מאוד, ממולא בירקות, עוף ,בקר וחזיר כמובן (אנחנו כמעט תמיד מעדיפים אותו צמחוני), ומבחינת הבנות הכיסונים הם "מומו" אפילו שבכל מדינה מעניקים לו שם אחר. 

הבנות ואני הכנו בהתלהבות, ניסינו להשאר כמה שיותר נאמן למקור ההדגמה, שחר הקפידה על הצורה ודרך ה"כידרור" וההידוק של הבצק ואף טרחה לתקן ולעצב את הכיסונים שלנו, שלא בדיוק עמדו ב"תקן". הכל בחינניות ובאדיבות ואפילו בבצק שנשאר זרמה עם הבנות והכינה כמה כיסונים במילוי בננה – נוטלה, החגיגה היתה גדולה. מעניין 
היה ללמוד את הבישול של הכיסונים המאודים: מרתיחים סיר עם מים, מכניסים את הכיסונים ששוקעים מטה בתחילה, כאשר הם מתחילים לצוף מקררים מעט את המים הרותחים (ע"י הוספת מים קרים) ואז מרתיחים שוב וכך 3 פעמים (מטורף!) ואת זה עושים סמוך לארוחה עצמה כדי שיהיה חם וטרי- יצא מושלם!! 

בימי שישי אכלנו ארוחת ערב בבית חב"ד, תמיד כיף לנו להגיע לבתי חב"ד, להכיר את הרב והרבנית העומדים בראשו, לפגוש את הישראלים שמטיילים וכמו בצ'נגדו גם את הקהילה.

בית חב"ד בצ'נגדו והרב דובי העניקו לנו חמימות, עוטפת, גם דאגו לנו בליל הסדר ובארוחות שישי עם אוכל ביתי טעים.

הגיע ליל הסדר, התרגשות גדולה, הלכנו במיוחד לחפש בגדים חגיגיים לרגל המאורע . בגדים לבנים לא בדיוק מומלצים בטיול כזה, אבל בחג המעמד מחייב 🙂

בערב ליל הסדר, הגענו למלון שנשכר ע"י חב"ד לצורך הסעודה, היה מפואר וגדוש באנשי הקהילה היהודית וכן מטיילים צעירים וקבוצות. 

בצ'נגדו יש המון אתרי תיירות, רחובות מקסימים המלאים אטרקציות לתיירים לדוגמא טייקולי, רחוב מלא בחנויות מותגים וגם כל מיני חנויות אחרות מגניבות ממש, מצאנו חנות ספרים מדהימה החולשת על יותר מאלף מ"ר של ספרים, צעצועים מגניבים, כלי כתיבה ועוד.

 וגם מצאנו חנות תכשיטים וחריטה של "עשה זאת בעצמך" והבנות הכינו לעצמן סימנייה מדליקה לספר. 

"הסמטה הרחבה והסמטה הצרה", רחובות מלאים מגוון של דוכנים מכל המינים והסוגים והכל טובל בירוק מסביב לא זוכרים בכלל שאנחנו בעיר.

באחד הטיולים בפארקים ראינו מטפלים שעשו דיקור ב…אוזן. כחובבת רפואה סינית החלטתי להתנסות, לקול מחאותיהן של הבנות ומואב שרק איים שהוא לא מעוניין באישה חרשת. לסיכום החוויה היה נחמד ולאחריה אוזן נקייה, אחרי 8 חודשים בטיול זו בהחלט מתנה.

עוד בקרנו במקדש ואנשו, מקדש בודהיסטי גדול ומרשים, פארקים ענקיים (פיפלס ועוד), מלאים ירוק, מים בתי קפה או יותר נכון תה ואווירה מעולה בכל ימות השבוע.

אחרי עשרה ימים נהדרים, נפרדנו מבית שלום בתחושה גדולה של הודיה והחלטה לפתוח בית שלום בישראל {פרטים בהמשך…}

עברנו למלון נפלא בשם "לייזי בונז" מלון שבעיקרו משרת תיירים מחוץ לסין אבל לא רק. העובדים מדברים אנגלית טובה, מאוד נחמדים ואדיבים. בלובי המלון מסעדה זולה יחסית וטעימה מאוד. אכלנו כמעט רק שם, אפילו לא חשבנו לצאת לחפש משהו אחר. כמעט בכל ערב, במלון, היתה פעילות נחמדה: בערב יום רביעי, סדנת אומנות חיתוכי נייר סינית, ביום שבת סדנת דמפלינג (כיסונים) וביום שני הכנו קישוט (רייחני) סיני. השתתפנו בכל הסדנאות, שהיו מהנות מבחינת היצירה שבהן והחברה שהיתה מגוונת באנשים מכל העולם.

צ'נגדו מעבר לעיר מדהימה, היא גם מתהדרת בגאווה בפנדות שהן מעין סמל של העיר ושל סין כולה. הלכנו לבקר במרכז למחקר ריבוי ושימור פנדות.

היה מרגש, מקסים ומרתק. לא נמאס לראות אותם ולצלם, חיה מתוקה ועדינה. וזה בכלל לא משנה אם זה גור או דוב בוגר. למדנו המון אודות הפנדות, ובמיוחד על בעית הביוץ המאוד קצר שלהם שהוא הבעיה העיקרית בהיותה חיה נכחדת. וזו הסיבה שבמרכז דואגים להרביע אותם בצורה מלאכותית. מה גם שדובת הפנדה מגדלת גור פנדה אחד בכל פעם, גם כאשר היא יולדת יותר מאחד. ובמרכז לוקחים את הגורים הנטושים ומגדלים אותם. עוד למדנו שגור הפנדה נולד במשקל של כ-165 גרם! שזה ממש לא נתפס ואיך בשבוע הראשון הוא אפילו לא פותח עיניים, ומתחיל ללכת רק בגיל חודש…

כולנו נשבנו בקסמם של הפנדות גדולים וקטנים, הבנות קנו מעילי דובים פנדה, עטים, שעונים הורידו אפליקציות עם משחקי פנדה לגלי שכל תמונה של פנדה שהיא רואה בדרך גורמת לה להתרגשות וקריאה"דדה" שזהו בעצם פנדה. אין ספק שהתרגשנו כשהבנו שהפנדות חיות בטבע רק בסין והן בסכנת הכחדה והתרשמנו מאוד מאיך שהסינים הפכו את הפנדה לסמל משמעותי בארצם.

נסענו לראות את הבודהא הענקי ביותר בעיר לשאן, נסיעה של 3 שעות באוטובוס מקומי מעין מיניבוס. האגדה מספרת, שהנקודה בה נמצא הפסל, הינה מפגש של מספר נהרות וכמות המים הרבה גרמה לא פעם לשטפונות שהביאו הרס ופגיעה בנפש. על כן ייעץ חכם בודהיסטי, באותה התקופה, לבנות את פסל הבודהא הענק, כדי להכניס את רוחו של הבודהא וזו תרגיע את האזור וכך היה. כ10 שנים לקחה בניית הפסל, צינורות מיוחדים הונחו באוזני הפסל העצום בכדי למנוע מהשטפונות שיציפו את הפסל עצמו. עם סיום הפסל, השטפונות פסקו (!) מאוחר יותר בשנים התברר כי בעת בניית הפסל שנחצב בהר, התגלגלו המוני סלעים למטה לנהר, שיצרו מעין סכר שגרם לרגיעת המים ומנע שטפונות עתידיים.

הפסל הוא עצום, תחילה מגיעים אל הראש ולאחר ירידה במדרגות בצפיפות ומלאי אדם, ניתן להגיע לכפות רגליו.

אני יכולה עוד לכתוב המון על צ'נגדו  ועל החוויות שעוד היו לנו שם, כמעט כל יום היה גדוש פעילות והיינו יותר משבועיים מהנים, מעניינים ומלהיבים, אבל אני אסתפק בזה.
מצ'נגדו לקחנו טיסה לליג'יאנג, ועל כך יסופר בפוסט הבא 🙂

עוד מהיום הראשון כשנחתנו בקטמנדו, התחלנו לברר על טרק שיתאים לנו במסגרת האילוצים של שתי בנות בעלות מוטיבצית צעידה בינונית מינוס ותינוקת במשקל בינוני על הגב ושני הורים מתלהבים שבטוחים שהם באותו הכושר כמו לפני עשר שנים ויותר.

כשהגענו לפוקרה, סוכנויות הטיולים היו תמימי דעים לגבי הטרק המושלם והוא, המחנה האוסטרלי. פגשנו משפחה שעשתה את הטרק וחזרה מבסוטית מלבד הצלקות מהעלוקות… אנחנו נחרדנו מסיפורי העלוקות ומיהרנו לשאול בסוכנויות מה אפשר לעשות בעניין, כולם הבטיחו שזה לא רציני, אז החלטנו לצאת!

אני אזכיר שסיימנו את סיפורינו בכך שהנפאלים חוגגים את החג שלהם ולכן הרבה דברים היו סגורים ומדריכי הטיולים והפורטרים (סבלים) לוקחים תעריפים גבוהים בגלל החג. לכן דחינו את היציאה לטרק ליום רביעי, במקרה גם גלי היתה חולה, והעדפנו לתת לה עוד יומיים להתחזק.

היה זה יום שני, יום לפני יום כיפור, כל המשפחה התכנסה לארוחת בוקר באור טו קיי, ואני מיהרתי להגיע למדיטצית בוקר המתקיימת מידי 11 בבוקר במרכז יוגה ומדיטציה שיש להם גם בית קפה נחמד. המדיטציה היתה מוזרה/נחמדה, לקראת סוף הסשן, היתה לי הארה, שאני צריכה לעשות מדיטציה ליום הכיפורים, מעין התנקות לקראת השנה החדשה, תשליך. בסוף המדיטציה נשארתי עם הנזיר/מנחה המדיטציה ושאלתי אם אוכל לשכור את חדר המדיטציה וסיפרתי לו על הרעיון שעלה לי. הוא מייד הסכים לתת לי את החדר ללא תמורה (!) ואמר שיש תיבת תרומות ואם אני רוצה אני יכולה לתת שם משהו.

חזרתי למסעדה, ומייד הכנתי שלטים ובליבי תקווה שמישהו ירצה להגיע.

את השלטים מואב תלה בשלושה מקומות האהובים על ישראלים צעירים ואף פרסמתי פוסט בקבוצה באינטרנט.

למחרת בבוקר, התעוררתי מוקדם בהתרגשות, ויצאתי החוצה להתכונן לקראת השיעור. כשיצאתי הבחנתי שהשמיים בהירים וללא עננים והראות מדהימה, חזרתי מהר לחדר, הערתי את מואב ויחד החלטנו לעלות לסראנגקוט,  לראות את הנוף הכל כך מדהים. ירדתי למטה להזמין מונית, בגלל החג המחירים היו מופקעים, אך הצלחתי בגלל קשרים עם נהג שנסענו איתו כבר פעמיים לקבל מחיר סביר.

עליתי חזרה לחדר והתחלנו להעיר את הבנות ששיתפו פעולה, התארגנו בצ'יק. ויצאנו לדרך, השעה היתה 7:30 בבוקר.

הנסיעה באוטו היתה נהדרת, לא הפסקנו להתלהב מהנוף ומהשמיים הנקיים. הנהג היה נורא לחוץ, אבל שיתף פעולה, היום זה היה יום השיא בחג שלהם, היום בו מתקיימת הפוג'ה, טקס רציני ששמים טיקה בעין השלישית עם המון אורז וכל המשפחה מתאחדת לסעודה גדולה, זוכרים את עז ההרים מהפוסט הקודם?  אז הבטחנו לו שלא נהיה למעלה יותר משעה ואפילו פחות והוא מעט נרגע.

הגענו למעלה, והיה ממש מופלא!!!! הילדות שמחו ומייד צילמנו סרטונים לכיתה שלהן, וצילומים במגוון פוזות, ועם כל המשפחה וחלק ממנה ועוד ועוד

כשחזרנו לא נשאר לי כבר הרבה זמן להתארגנויות רבות, לקחתי את הטלפון ורמקול נייד שהשאלתי ממשפחת שטרן, ויצאתי לחדר המדיטציה באלכמי, כך נקרא בית הקפה.

הכנתי את המקום, פרשתי כריות, הדלקתי מאווררים, הפעלתי את המוסיקה דרך היוטיוב, והתפללתי לטוב: שיבואו מספיק אנשים, שיזרום,שיהיה אינטרנט, שאנשים יתחברו ועוד ועוד

הגיעו 9 אנשים, לא הכרתי אותם, צעירים אחרי צבא וזוג צעיר שנשוי כבר מספר שנים. מרביתם לא עשו מדיטציה מעולם או שהיו להם חוויות לא כ"כ טובות בתחום.

השיעור נחלק לשלוש, מדיטצית פתיחה, דיון, הכרות והסברים הכוללים שליפת כרטיסי תובנות מרילין ולסיום מדיטצית ניקוי וסליחה, למי שפגעו בנו בשנה האחרונה לשחרור כעס וטינה.

אני לא יכולה לדבר בשמם, אבל אסכם ואומר שאף אחד לא יצא באמצע (!) וכששאלתי איך הרגישו במדיטציה, אז לכולם היתה חוויה טובה ומעצימה, לסיום סיומת אומר שכולם יצאו עם חיוך 😊

למחרת יצאנו לטרק! ארזנו תיק אחד גדול, מוצ'ילה  עם כל הדברים שלנו, השתדלתי לארוז ממש מעט, אבל איכשהו התיק כמעט לא נסגר… ממש ריחמתי על הפורטר שלנו…, לקחנו חבילת טרק שכוללת: הסעה לתחילת המסלול והסעה חזרה בוואן גדול וממוזג, מדריך ופורטר, בסוכנות סוויסה הצהוב, דיל שסגרו לטובת כולנו משפחת שטרן היקרה.

הדרך לתחילת הטרק היתה יפיפיה, השמיים היו נקיים ואנחנו התמוגגנו מהנוף, הבנות התלהבו וצילמו והתרפקו על המיזוג המרגיע.

היום הראשון בטרק, הוא היום הכי קשה מבחינת העלייה של שעתיים זמן נפאלי, מה שיכל להיות בקלות 5 שעות. ואנחנו התכוננו לגרוע מכל. הכנו את הבנות שהולך להיות נורא קשה, כמו העליה למקדש השלום. עודדנו אותן שזה רק שעתיים וזהו אין יותר ימים כאלו.

יצאנו לדרך, הילדים היו במצב רוח מרומם, הנוף היה מקסים, מזג אויר נעים, מה יכל להיות טוב מזה?

ההליכה היתה במעלה אבל לא נורא כפי שחשבנו, עלינו מדרגות רבות והנוף נראה יפה יותר מתמיד. רוני ואלה טיפסו, יחד עם חברן החדש אופיר ממשפחת שטרן. מידי חצי שעה נעצרנו למנוחה קלה והמשכנו, ההפסקה הראשונה, היתה כאשר ראינו נדנדה ענקית שנבנתה מבמבוקים שנקשרו עם חבלים.

הדרך עברה בקלות יחסית והבנות כל הזמן אמרו שבכלל לא קשה כמו "שהבטחנו" ואנחנו אמרנו להן שזה בגלל שהן כבר בכושר והרגליים שלהן חזקות וממש כל הכבוד! והתכוונו לכל מילה

כאשר הגענו ליעד שהוא בעצם המחנה האוסטרלי (אוסטרליאן קמפ – Australian camp) היינו כמעט מופתעים.
נגלה לעיננו מעין מישור מוגבה ועליו מספר גסטאהוסים, ולכל אחד מהם חצר מטופחת בדשא ובפרחים. לכל אחד היתה גם נדנדה כמו זו שראינו בדרך. הילדים התלהבו, אופיר והבנות הלכו להתנדנד והבנים/גברים הלכו לשחק כדורגל עם הנפאלים ואל תשאלו אותי מאיפה היה להם כח… אבל אמרתי לכם שלא היה יום קשה במיוחד.

נכנסנו להתקלח, ולפני כן בעידוד המדריך והפורטר, הזמנו לנו משהו קטן לצהריים. הזמנו פופ קורן ואורז עם ירקות. המחירים היו מופקעים, מנת פופ קורן ב-200 רופי זה מטורף!

מחירי החדרים מאוד זולים, אבל האוכל ממש יקר, בטרק מקובל שהיכן שישנים שם אוכלים כדי שישתלם להם לארח במחיר נמוך והאוכל כאילו מפצה. ואגב בכל מקום שאנחנו אכלנו המדריך והפורטר, ממש נכנסו לתפקיד המלצרים ודאגו לנו לכל דבר שרצינו ובתמורה הם קיבלו לינה וארוחות מהמארחים.

הבנות התלהבו מאוד מהחברותה עם אופיר הבן של משפחת שטרן, שהם בקשו לישון יחד "בחדר ילדים" כאמור מחיר החדרים הוא זול ומייד הסכמנו למרות שהיה לי ברור שבלילה לפחות ילדה אחת "תתגנב" חזרה אלינו, אבל תמכנו באהבה

בערב היה ממש קר, אחר המקלחות היה צריך ממש ללבוש בגדים חמים, היה עדיין מוקדם אחרי ארוחת הערב, אז החלטנו להזמין לנו קנקן תה גדול ולשבת לנו בכיף במסעדה עם קלפים ונשנושים. בסופו של דבר, הלכנו לישון מוקדם, גם כי לא היה כבר מה לעשות, גם כי היינו עייפים , גם כי האינטרנט היה ממש גרוע וגם כי המדריך אמר שקמים לזריחה מדהימה וזו בעצם הסיבה העקרית.

אחרי לילה גשום בטירוף, הבוקר הגיע סוף סוף. ויצאנו לנקודת תצפית קרובה לגסט אהוס שלנו, שם התקבצו כבר לא מעט מטיילים שבאו כמונו לחזות במראות המהממים של זריחה מעל ההימאלייה ולא משנה כמה פעמים אני אגיד את זה ואצלם את זה או סתם אבהה בזה אף פעם לא נמאס לי מהיופי המרהיב של ההרים המושלגים האלה. אז אני אפסיק להתלהב במילים ופשוט אעלה תמונות ותבינו לבד.

 

היום השני של הטרק היה מתוכנן להיות יום ארוך של 6 שעות הליכה, כי צמצמנו שני ימים ליום אחד. העניין היה שהחלק הראשון של היום היה בו קושי מאוד מסוים והוא…עלוקות(!) כן, כן, כמה מגעיל,מפחיד, מלחיץ שזה נשמע (אתם תבחרו) כך זה היה ויותר מזה. ידענו שזה שירדו גשמים מטורפים בלילה רק מעודד את היצורים האלו לצאת מעל לפני האדמה, אך שמרנו על אופטימיות בעיקר בשביל הילדים.

התחלנו ללכת, כשידענו שנראה אותן מתישהו, הדרך היא יחסית במישור ואפילו חצי ירידה כזה כך שזה לא ממש קשה. ואז כשהגענו אל כר דשא, שבכל הזדמנות אחרת רק הייתי רוצה לשבת עליו בכיף, התחלנו לראות אותן, בהתחלה בבודדים "הינה עלוקה", "אוי עלתה לי על הנעל…", "אמא, מהר תורידי לי אותה מהנעל…" ולאט לאט הן היו בהמוניהן. הבנות הלכו במהירות (וגם הבנים) הן לא הסכימו לעצור. ועצרו רק כדי שנוריד להן את העלוקות שטיפסו להן על הנעליים, כי בכל פעם שעצרנו רק טיפסו עלינו עוד ועוד.

וכך יצא שדרך שהיתה אמורה לקחת כמעט 3 שעות עשינו בפחות משעתיים. מלווה בבכי מפעם לפעם והרבה הורדות של עלוקות מנעליים. לבסוף הגענו לדאמפוס, כשהגענו היינו מעט מופתעים, טוב ממש רצנו את המסלול שהיה אצור להיות כמעט פי שתיים ארוך בזמן, אפילו המדריך היה מופתע. וכך יצא שהפסקת הצהריים היתה בסביבות עשר וחצי במקום 12 וחצי.

היעד הבא שלנו היה אוסטם, כפר נחמד שנמצא על גבעה דיי גבוהה שאמורה להעניק עוד חוויית נוף מדהימה. המדריך סיפר לנו ביום הראשון שהוא נולד באוסטם והוא רוצה לקחת אותנו לבית הוריו ולארח אותנו עם תה. אנחנו כמובן שמחנו מאוד.

הדרך לאוסטם מאוד יפה, מלבד החששות של הילדים שכל הזמן ווידאו שסיימנו עם העלוקות, השמש היתה יחסית חזקה, הדרך היתה רחבה לפחות במרביתה מישורית. ורק כשהתחלנו לעלות על הגבעה כי הכפר ממש בקצה הגבעה היתה עלייה לא תלולה מידי, אבל אז השמש הואילה בטובה להתכסות בעננים ולאפשר לנו לטפס בנינוחות יחסית. ואז הגענו אל כפר הולדתו של זיבאן המדריך הצעיר שלנו.

את פנינו קיבלו אמא של זיבאן, וסבתא וסבא שלו, שמאוד התרגשו, מהאורחים הרבים שהגיעו לביתם הצנוע, וכשאני כותבת צנוע, אני מתכוונת פחות מצנוע או מבסיסי או מכל דבר שאנחנו בחיינו רואים כמובן מאליו, כמו: מים זורמים, חדרי שינה, מטבח עם שיש, כיור, מקלחת ושירותים בתוך הבית, ארונות בגדים, בקיצור, אין כלום…אבל חיוך גדול. כששאלתי את זיבאן, מי בנה את הבית הוא ענה לי בגאווה: סבא שלי! הוא היה ממש גאה בבית המפואר של משפחתו.

כדרכו לשרת אותנו כמו במסעדות השונות בהן אכלנו, מיהר זיבאן לשאול כל אחד ואחת, מה נשתה? תה שחור או תה עם חלב. חלקנו בקשו תה שחור וחלקנו בהם אני בקשנו עם חלב, דבר שקצת התחרטתי עליו אחר כך, כי לקח המון זמן להכנה…

זיבאן מיהר למטבח והביא מלפפון שנראה כמו אבטיח אישי, והחל חותך בסכין ענקית פרוסות ענקיות ואז חילק לכל אחד מאיתנו בגאווה. כולנו מאוד התרגשנו מהמלפפון העצום, שאגב, תוצרת הגינה הפרטית שלהם כמובן.

כולנו זללנו את המלפפון שהיה מאוד טעים להפתעתנו… ואנחנו חילקנו להם עוגיות וחטיפי שוקולד קטנים. וכולנו שמחנו.

הנפאלים ידועים בהתלהבות שלהם מתינוקות, ולכל מקום שאני הולכת עם גלי תמיד יש נפאלי או נפאלית שנגשים מרימים או מלטפים, ומראים את חיבתם. גלי מצידה, בורחת (אם היא מצליחה) ובוכה לרוב.  הפעם אמא של זיבאן הצליחה להרים את גלי בלי שתבכה, ואז הסבתא גם רצתה כמובן וגלי סרבה בתוקף, אבל הסבתא לא ויתרה, ניסתה שוב ושוב, קטפה לה פרחים, וניסתה לפתות אותה בכל מיני חיוכים וקולות עד שלבסוף הצליחה להרים אותה למספר שניות בתמורה לפלח מלפפון, והסבתא היתה מאושרת!

קיבלנו סיור בתוך הבית, שזה בעצם חדר אחד, נכנסנו, צילמנו ויצאנו בהתלהבות, מרבית הכלים עשויים נירוסטה, תלויים בסדר מופלא על הקיר, סיר לאידוי אורז מונח על מיטת עץ מחוסרת מזרן. בצידו האחר של החדר שתי מיטות יחיד קטנטנות ולראשן ארון בודד ומעליו שעון.

 

לסיכום הצטלמנו תמונה קבוצתית והמשכנו ליעד הסופי שלנו הוא הגסטאהוס בו נבלה את הלילה השני והאחרון בטרק.

בהמשך הדרך חיכתה לנו עלייה לא רצינית, ככה לפינלה, הגוף כבר עייף, השרירים כואבים לכולנו, הילדים משתדלים לא להתלונן יותר מידי ואנחנו ההורים מנסים לשמור על חיוך ומוטיבציה כי הינה אנחנו כבר ממש בסוף. ואכן הגענו לגסט אהוס, מבנה פשוט, עם גינה מטופחת, ללא אינטרנט , קצת מבאס, אך לאחר בדיקה באזור הבנו שאין בשום מקום אינטרנט, הזמנו ארוחת ערב ונכנסנו למקלחת שהיתה חמה ונעימה עם זרם מים מאוד טוב שמייד כולנו הרגשנו מצוין.

הארוחות בטרק לא היו מזהירות, ומאחר ושהמדריך שלנו התעקש להיות המלצר שלנו, למרות שהוא לא באמת מכיר את המלון ומה הוא מגיש, אז הרבה פעמים היו טעויות בהזמנה. את הילדים זה יכל ממש לתסכל, כי ההמתנה לאוכל היא מאוד ארוכה . וגם המבוגרים מתחרפנים מזה , אז בטח ובטח הילדים.(ארוכה זה בסביבות שעה וחצי-שעתיים)

זוהי הקדמה לארוחת הבוקר, שלמחרת. מתברר שארוחת הערב לא היתה משביעת רצון או בטן (אני נשארתי עם גלי בחדר כי היא כבר נרדמה) ומשפחת שטרן ממש התייאשו מהבישול המקומי, השף היה בחופש מתברר. וויקי ממשפחת שטרן נכנסה למטבח והכינה שניצלים. ואז הכריזה שמחר בבוקר, אנחנו נכין ארוחת בוקר במטבח, ובקשה ממואב להודיע לי.

למחרת בבוקר הלכנו לכפר האקולוגי ואכלנו שם ארוחת בוקר, ובשלב מסוים כשהבנו ששוב המדריך שלנו עשה קצת "סלט" בהזמנות, ויקי ואני נכנסנו למטבח והתחלנו לחתוך סלט, להכין ביצים קשות, ביצת עין ועוד ועוד. צוות המקום היה ממש מבסוט, ובקשו שנבשל להם ארוחת ערב. התנצלנו שאנחנו עוזבים אחרי ארוחת הבוקר אבל מאוד נהנינו ואנחנו מודים להם על ההזדמנות לקחת חלק בהכנות של הארוחה.

המקום הוא כפר אקולוגי והם מגדלים את מרבית הירקות, מלפפונים, עגבניות, קישואים, דלעות, תותים, צ'ילי כמובן, תירס ובטח עוד המון שפיספסתי. יש להם תרנגולות לביצים וכן פרות ועזים מהן הם חולבים חלב פעמיים ביום ומכינים, יוגורט (קארד) המסורתי, חמאה וכמובן משתמשים גם בחלב עצמו. המדריכה המקומית לימדה את הילדים לטחון את גרגרי התירס בטחינה גסה למען הכנתם למאכל התרנגולות. הטחינה נעשתה באמצעות אבני ריחיים, וההתלהבות היתה גדולה, כמובן שגם אנחנו המבוגרים לקחנו חלק בעשייה.

בסיום טחינת התירס, אספו הילדים בהתלהבות את כל התערובת ונגשו להאכיל את התרנגולות, אתם יכולים לתאר את ההתרגשות של הילדים כשרצו להאכיל את התרנגולות.

השעה היתה כבר כמעט 12 בצהריים, הזדרזנו לפנות את החדרים שלנו בגסטאהוס, לארוז צ'יק וצ'אק וכבר היינו מוכנים למסלול האחרון בדרך למטה אל הוואן שחיכה לנו. ההליכה היתה קלה ולא ארוכה, כשעה וחצי בערך. אבל הילדים היו כבר עייפים השרירים כאבו והם רק רצו להגיע כבר לוואן, ובכל זאת הצליחו לשמור על מצב רוח טוב!

ליד הוואן, היו כמה חנויות קטנות עם שתיה וחטיפים ואנחנו שמחנו לרכוש מעט ממתקים לחגוג את סיום הטרק הנפלא הזה.

אני מודה שמבחינתי זהו טרק קצר מידי, הייתי ממש רוצה לעשות איזה שבוע בהרים בכיף. אבל זה יחכה לביקור הבא שלנו. ומה יאפשר שיהיה זה עוד בטיול הזה 🙂

ממש בקרוב נחגוג חודשיים בטיול. ואני יכולה להקדים ולסכם, שלצד האתגרים הרבים בטיול אנחנו מאוד נהנים מהביחד, יש הרבה זמן איכות  לבלות יחד, לדבר, ליצור, לטייל, ללמוד וכן… גם לריב, להתווכח, להתחצף, לבכות, להתחבק, לנשק… לומדים להתרגל למצב החדש וכל הזמן להשתפר.

אני לדוגמא, עוד לא הספקתי לסיים לקרוא את הספר הראשון שלי ויש לי עוד הרבה בתיק שמחכים. ואת זמן האיכות שלי עם עצמי אני מנצלת בעיקר בלילות אחרי שכולם נרדמו או בבוקר מוקדם לפני שכולם מתעוררים.

אבל יש אופטימיות גדולה, במיוחד שתאילנד באופק והאיים מחכים לנו! ובמיוחד שגלי הקטנה, שמאז צעדה צעד ראשון בערב ראש השנה, מנצלת כל הזדמנות ללכת בעצמה ממקום למקום, כשחיוך של גאווה על הפנים וכולנו מעודדים בהתרגשות, אז תגידו לי, מה יכל להיות טוב מזה?

שיהיה חג סוכות שמח לכולם,

מוזמנים להגיב, לשאול ולהאיר.

לילה טוב ♡