יותר מחודש בילינו בנפאל, הויזה שלנו הסתיימה אחרי 30 יום והיינו צריכים להאריך אותה. לאחר ביקור במשרדי ההגירה הבנו שיש לשלם 30$ לכל מבוגר מגיל עשר ומעלה. למזלנו רק מואב ואני היינו צריכים לשלם, קיבלנו הארכה של 15 יום נוספים. בעבור יום האיחור שילמנו קנס של 3$ לכל אחד כולל הילדים(!).
מסקנה לפעם הבאה: להאריך ויזה בזמן ואף לפני הזמן,אם יודעים שנשארים מעבר לויזה הקיימת.
ברגע שקנינו כרטיסי טיסה לתאילנד, נכנסנו כבר לראש אחר.
בימים האחרונים בפוקרה, אני נשמתי כל נשימה באהבה, הבטחתי לעצמי שעוד נחזור, מואב לעומת זאת כבר מיצה ודברים התחילו לעצבן אותו. כמו בכל מערכת יחסים , דברים שבהתחלה נראו חמודים ואפילו מצחיקים, הפכו למרגיזים ומעצבנים. לא פעם הייתי נגררת לתחושות ואז תופסת את עצמי ומרגיעה מייד את מואב. גם הבנות הרגישו את הלך העניינים והתחילו לחלום על תאילנד.
הבנו שכדי להעביר את הימים בנעימים עלינו ליזום פעילויות, נסענו באוטובוס מקומי (זו אטרקציה בפני עצמה) ואפילו שהיה צורך להחליף אוטובוס בדרך, הרגשנו כבר מנוסים ונסענו בכיף עם המון צחוקים
הגענו למוזיאון ההרים הבינלאומי, כרטיס כניסה היה יחסית יקר, 400 רופי, שהם כ-4$. הילדות לא היו צריכות לשלם, אז לא היה נורא כ"כ אחרי הכל.
הדרך למבנה המוזיאון ירוקה ופורחת, והיה מאוד נעים ללכת עם המוני התיירים בעיקר הודים
רגע לפני הכניסה קיבל את פנינו דגם של הר המצ'פצורה מעין מתקן טיפוס, והבנות מיהרו לטפס כולל גלוש הקטנטנה. שמאז שהתחילה את צעדיה הראשונים, מנצלת כל הזדמנות להתאמן בהליכה.
המוזיאון עצמו רחב ידיים- הכוונה ענקי! מפלסים על מפלסים ועל הקירות מעט תמונות, פה ושם מייצגים ובובות אבל התחושה היתה של אולמות גדולים ודיי ריקים ולכן גם לא היתה הרגשה של המון אנשים שהגיעו. הבנות התרוצצו מדגם לתמונות העצומות, גלי רצה וכולם היו שמחים. מואב הפליא בהסברים על היווצרות הרים וקרחונים והבנות שאלו שאלות באמת נהננו.
אחרי כשעה וחצי שעתיים, הרגשנו שמיצינו והבנות כבר היו רעבות, ביציאה ממבנה המוזיאון היתה מסעדה ונכנסנו אליה. זללנו מומו ופראטה (פיתה ממולאת בתפוא מתובל), ויצאנו בשמחה לאוטובוס מקומי. הנסיעה היתה מלווה בהומור כדרכנו באוטובוסים המקומיים, הנפאלים מאוד מתלהבים מגלי והיא מסרבת לשתף פעולה וכולם מחייכים.
כשהחלפנו לאוטובוס השני, הוא היה עמוס ברובו, רוני ואלה ישבו בספסל האחורי, גלי ואני בספסל אחד לפניהן ומואב ישב בחלק הקדמי. אבל אז עלו עוד ועוד אנשים וגבר מאוד מבוגר התיישב בהצטופפות ליד אלה ורוני ובין השאר השתעל ודיבר ונשען עליהן כשהתכופף לכיוון החלון. הבנות לקחו את זה יחסית בטוב,
מידי פעם הסתובבתי אליו וסימנתי לו לזוז מהן קצת, לא נראה לי שזה עזר אבל הבנות הרגישו יותר טוב, וזה בעצם מה שחשוב.
הגענו לתחנה שלנו וירדנו, הבנות לא הפסיקו לדבר על איך שהאיש הסריח יותר מפח זבל, ולא הפסיקו לצחוק…
ההליכה למלון היתה מלאת סיפורים מצחיקים ושוב ניצלנו את ההזדמנות להזכיר לבנות שכל מה שקורה, הן חוויות.
ביום למחרת אלה החליטה שהיא רוצה לעשות צניחה עם מצנח רחיפה, זו אחת האטרקציות היותר מבוקשות בפוקרה, ואחרי שפגשנו את משפחת דהאן, ושני ילדיהם שפי ונמרוד שמאוד התחבבו עלינו, נמרוד סיפר לאלה שהוא מתכוון לצנוח למחרת היום, שפי כבר צנח כמה ימים קודם. אלה התלהבה ובקשה גם להצטרך ואנחנו בלי לחשוב יותר מידי, הסכמנו!
וכך למחרת בבוקר מואב יצא עם אלה בג'יפ שלקח אותם לנקודה גבוהה בנגראקוט (זוכרים את נקודת התצפית המדהימה שממנה נשקף נוף רכס ההרים בצורה מושלמת? אז זה שם, רק שהיה דיי מעונן באותו היום, אבל עדיין מאוד גבוה) אנחנו באותו הזמן לקחנו מונית לנקודת האיסוף, כדי לפגוש את אלה כשתנחת.
לקח כמעט שעתיים עד שאלה נחתה, ובדעבד התברר שחיכו קצת למעלה מסיבות שונות: עננים, רוח, עומס צונחים וכאלה… בינתיים אתם יכולים רק לשער את המחשבות שהתרוצצו בראשי ואולי גם לאוהד אבא של נמרוד שיחד המתנו וכמובן הילדים רוני ושפי ואופיר ואמא שלו ויקי שהצטרפו אלינו. בינתיים נהננו מהצניחות של האחרים, ומכל הפרפרים שהתעופפו, הצלחתי אפילו להנות משיעור צילום למתחילים מאוהד שהתברר (גם) כמורה לצילום.
ואז ללא כל התרעה נמרוד הגיע, היינו מאוד מופתעים אך מייד התחלנו לצלם, ואז המדריך שלו, שהיה בטוח שאלה ונמרוד אחים, הראה לנו איזה מצנח הוא של אלה והתחלתי לצלם את אלה וכמובן שהודיתי לעצמי על העדשה הגדולה שקניתי למצלמה החדשה שלי, מה שאפשר לי לצלם אותה יחסית מקרוב.
אלה נחתה וההתרגשות היתה גדולה, את הדרך חזרה לסוכנות עשינו בהסעה של הצונחים עם המדריכים שלא הססו ודחסו אותנו באהבה לרכב שלהם
למחרת, היה יום הפרידה ממשפחת שטרן, איתה בילינו והפכנו חברים בשבועות האחרונים, הם ממשיכים להודו ואנחנו לתאילנד.
פתחנו את הבוקר בארוחה טעימה במסעדה מקומית ליד המלון שלהם, ובהמשך לקחנו סירת פדלים גדולה באגם, לקחנו אתנו חטיפים ומים ויצאנו לדרך. היה יום ממש כיפי, דוושנו לאי בראהי שבאגם עליו סיפרתי בפוסט הראשון על נפאל,
חצינו אח"כ לגדה השניה והילדים שיחקנו ונהנו למרות שנגמרו כל הגלידות והמשכנו לדווש אל תוך השקיעה
חזרנו מרוצים, שמחים ובעיקר רעבים והמשכנו ישירות למסעדה איטלקית קטנה עם הפיצות המושלמות אותה אמצנו לאחרונה. נפרדנו ממשפחת שטרן בחיבוקים ובתקווה לשמור על קשר ועוד להפגש בהמשך הטיול…
בימים שנותרו ניצלנו את הזמן והלכנו למסעדות שקיבלנו עליהן המלצות: שייק אוראו ענקי, שוקו קר עם קצפת מעל ועוד.
אבל בערב תמיד חזרנו למסעדה שהפכה לביתנו השני, האור טו קיי. הבעלים עודד הפך לחבר, ותמיד מאוד נעים להגיע, להתרווח על הכריות לצד השולחנות, המלצרים שכבר הכירו אותנו והבנות שמרגישות ככ בנוח להסתובב חופשי ולפגוש חברים ממשפחות אחרות שגם הגיעו לשם.
השיא היה, בערב האחרון, הרגשנו תחושה חגיגית של פרידה, עודד הגיע אלינו מרוגש, מתבאס שעליו להפרד מגלי בעיקר, וניסה כדרכו (בכל פעם שהגענו) לקרוא לה ולשחק איתה. הפעם באופן מפתיע היא חייכה אליו חיוך גדול ונפלה לזרועותיו המאושרות, כאילו הבינה שזהו הערב האחרון בפוקרה.
היו המון ילדים בערב הזה, ספרנו חמש (!) משפחות שהיו שם 4 ישראליות ואחת אמריקאית, כל הילדים התגודדו סביב אוהד, מורה בלב ובנפש שגם הוא ומשפחתו (מורן אישתו, נמרוד ושפי הבנים המקסימים) מטיילים חצי שנה, ועושים כל אתגר אפשרי בהצלחה ובשמחה. ולענייננו, הוא הכריז על משחק והזמין את הילדים שהגיעו בשמחה, עד מהרה כולם היו שקועים במשחק
אנחנו ההורים יכולנו לקשקש ולהחליף חוויות וטיפים ביננו, היה ערב נפלא, סיכום מושלם לארץ נהדרת והעיר פוקרה בפרט.
למחרת נסענו באוטובוס תיירים לקטמנדו, 8 שעות הכוללות שתי הפסקות, עברו עלינו בנעימים יחסית. גלי ישנה רוב הדרך מה שהקל על העניינים מאוד.
הימים הבאים בקטמנדו היו קצרים ועמוסים, ביום הראשון לקחנו מונית לשלוש האטרקציות שטרם הכרנו לבנות: מקדש הקופים, פטאן ובודנאת.
הבנות התלהבו מהמקדשים (אני חושבת בגלל שלמואב ולי זו לא הפעם הראשונה בנפאל, חסכנו במקדשים ולכן הבנות עוד התלהבו מהם)
בפטאן ובבודנאת נשארו זכרונות מרעידת האדמה והכל עסקו בשיפוצים. הכניסה לפטאן עלתה 1000 רופי מעין כספי סיוע לשחזור המקום.
נכנסנו בפטאן למוזיאון שהיה גדוש
מידע על האלים גם על הבודהיזם וגם על ההינדואיזם. הבנות הלכו ממיצג אחד לאחר וזיהו את האלים שהכירו עוד מהודו.
למחרת, היום האחרון בנפאל הגיע, החלטנו להקדיש אותו לקניות ולמשלוח חבילה לארץ עם דברים שאנחנו לא צריכים, וכאן המקום להמליץ ליוצאים לטיול כזה או דומה, בהתלבטות האם להביא משהו לטיול או לא, תרשו ל"לא" לנצח, לא תשמעו אותי אומרת הרבה פעמים לא, אבל בעניין הזה, פשוט חבל על הגב שלכם, על הסרבול, אנחנו שלחנו 17 קג לארץ ועדיין התיקים שלנו מלאים (קודם היו מפוצצים).
ממש ברגע האחרון נזכרתי שאני צריכה לנסוע לניו רוד, הרחוב בו קניתי את המצלמה שלי, רציתי לבדוק משהו בנוגע לעדשה, השעה היתה כבר אחרי חמש ואני התעקשתי ללכת (טעות!!!) התנועה בכבישים היתה עמוסה בטירוף, הנפאלים רק סיימו לחגוג את חג העפיפונים (הדשאיין) שסיפרתי עליו בפוסט הקודם וכבר היו בהכנות לחג הבא: הדיפא וואלי, הוא חג האורות, כל העיר מתכסה בנורות צבעוניות, הבניינים, הקניונים,
בנסיעה הזו גיליתי לפחות שלושה קניונים ממש קרובים לתאמל, זהו רחוב התיירים,שם היה המלון שלנו. התנועה כאמור היתה מטורפת, אופנועים בהמוניהם נוסעים בכל רווח בין הרכבים שגם הם בהתנהגות דומה ללא התחשבות אם הם בנתיב או לא. הנהג באנגלית בסיסית ביותר הסביר לי שיש מייקרו, טנדר שהוא כמו מונית שירות אצלנו, נוסע בשגעון כמו אצלנו ואחר כך האופנועים ואחר כך המוניות. זה המקום לספר שהנהיגה בנפאל היא ממש חסרת התחשבות, המטרה של כל נהג היא להגיע כמה שיותר מהר, אין התחשבות באנשים מעבר חצייה אין לו כל משמעות, חציית כביש ברגל היא מאתגרת פלוס. אפילו השוטרים שמכוונים את התנועה עושים זאת ללא התחשבות בהולכי הרגל. וגם הנהגים נצמדים לרכבים שלפניהם חותכים, עוקפים הכל הולך.
ופתאום… המנוע של המונית שנסעתי בה כבה ולא הסכים להניע שוב, הנהג המתוסכל ניסה שוב ושוב בעת שהרכבים מאחורינו לצפור בעצבנות, הוא יצא מהרכב וניסה לדחוף אותו לשולי הכביש, בשלב הזה יצאתי מהמונית והצעתי לו שאמשיך ברגל ואולי נפגש אח"כ והוא הסכים.
את הדרך ברגל עשיתי במהירות, לאחר ששאלתי כמה מקומיים את הכיוון לרחוב, תוך כרבע שעה הגעתי. הרחוב שקק אנשים, מוזיקה, דוכנים וכמובן אורות וטיקות צבעוניות לרגל החג הקרב הגעתי לחנות ולא מצאתי מה שחיפשתי והמוכר בחנות המצלמות עצבן אבל לא התחרטתי שהגעתי כי המראות היו נפלאים. רוב הדרך גלי ישנה במנשא והתעוררה כשהייתי בדרך חזרה כשלקחתי ריקשה בדרך למלון שהיתה צבעונית ויפה.
כשהגעתי חיכו לי כולם רעבים, הצעתי לנהג הריקשה עוד 50 רופי שיסיע את הבנות למסעדה ואני צעדתי לידן, כך הוגשם עוד חלום לבנות שמאוד רצו לנסוע בריקשה.
אכלנו ארוחת ערב מפנקת ויקרה ביחס לתקציב שלנו בנפאל 3300 רופי, במסעדת לה דולצ'ה ויטה, אוכל איטלקי משובח, מסעדה שזכורה לי עוד משנת 2003, בביקורי האחרון.
אני כותבת עכשיו בטיסה לתאילנד, בחברת נפאל אירליינס, אחרי המתנה של שעתיים וחצי במטוס, ועוד שעה נוחתים כבר… אז נתראה שוב בתאילנד ♡
יללה ביי
משפחת גפני - חיים את החלום 