זו הפעם השלישית שלי בנפאל, ותמיד חלמתי לבוא לנפאל עם המשפחה. בנפאל יש קסם מיוחד, האויר, האוירה, אולי בזכות הרי ההימאלייה, יש כאן אנרגיה מדהימה, הרגשה שלא מצאתי בשום מקום אחר.
התחלנו בנסיעת לילה באוטובוס תיירים הכי מפנק מדרמסלה לדלהי, בסוכנות המליצו לנו לחסוך את הטיסה, ואנחנו הסכמנו. זו היתה טעות גדולה!
הנסיעה החלה, האוטובוס היה מלא באנשים בעיקר תיירות פנים, התיישבנו על הכיסאות שבאמת היו גדולים יותר וניתן לכוונן אותם.
בתחילת הנסיעה עבר אחד מצוות הנהגים/סדרנים וחילק בקבוקי מים אישיים לכל נוסע. לאחר מכן עבר וחילק… שקיות הקאה! כן, גם אנחנו היינו מופתעים. ואז הדרך התחילה להיות נורא מפותלת המון סיבובים והנהג נוסע כמו הודי טוב, ואנשים התחילו להקיא ואז לא הפסיקו להשתעל, גם מואב היה חלק מהם. למזלי ולמזלן הטוב, הבנות נרדמו עשר דקות אחרי שיצאנו. ארבע שעות נמשכה הנסיעה בסיבובים חדים ובמהירות שלא תואמת את תנאי הדרך. ו"הדייל" ממשיך לחלק שקיות הקאה, אתם יכולים רק לדמיין את התחושה שהיתה באוטובוס, תודה להודים על משחת הטייגר באום, שמידי פעם מישהו מרח והריח הקל מאוד ופתח את הנשימה. אבל ברגע שירדנו למישור 8 השעות הבאות היו נסיעה רגילה ושקטה, מרבית הנוסעים ישנו וכך גם הבנות ומואב.
הגענו לשדה התעופה, התרעננו בבית קפה קטן, היו לנו שעתיים בערך עד לפתיחת הצ'ק אין לטיסה. אלה, ערב הנסיעה העלתה חום, הרגישה יותר טוב אך עדיין חלשה, רוני היתה ממש עייפה ושתיהן נשכבו על שני כיסאות ונרדמו.
הטיסה לנפאל היתה נעימה, לקחנו מונית לטאמל בקטמנדו, זהו אזור התיירים והגענו למסעדת אור-טו-קיי המפורסמת, הזמנו כמה נשנושים בזמן שמואב חיפש לנו מלון.
כנראה שטראומת הנסיעה באוטובוס הצריכה פיצוי, והוא הגיע בצורת חדר מרווח במלון נחמד, עם מזגן וטלוויזיה. במחיר 20$
בבוקר יצאנו לחפש לנו מסעדה נחמדה והגענו אל הפמפרניקל הותיקה והטובה, שעברה שדרוג ממש מרשים משנת 2003, הארוחה היתה טעימה מאוד, כריכים, קיש תרד מוצלח וקורנפלקס לילדות – ההרגשה היתה של בית!
הרחובות בטאמל אומנם הומים, בעיקר כלי רכב ואנשים, אך כלום לא יכל מול הצבעים המקסימים של יצירות מצמר היאק וציוד הטראקים, המאפיות, בתי הקפה והמסעדות, חנויות המזכרות, הפאשמינה…הכל מקסים, ואני כל הזמן חושבת על הקניות וחבילות שאני רוצה לשלוח לכל אהוביי.
אבל הבעיה המרכזית בלהגיע מהודו לנפאל, שהודו יותר זולה מקטמנדו, שנעשנו "קמצנים", מה זה כל כך יקר? רגע זה, רופי נפאלי וזה רופי הודי, בהודו זה היה עולה…כך וכך…
עוד שהיינו בהודו התכוננו למעבר לנפאל, ובגלל שהבנות היו מעט מאוכזבת, מהמחסור במדרכות והצוויליזציה נראתה להם תמוהה, החלטנו לחפש להן סוג של עולם שקצת יותר מוכר להן, ומה יותר טוב מפארק מים? אחד המלצרים במסעדה בהודו סיפר לי על פארק בקטמנדו אז החלטנו להפתיע את הבנות. וביום השלישי בקטמנדו נסענו כשעה במונית לפארק המיים
הבנות כל כך נהנו, שהיה שווה את הדרך המזוהמת כל כך, כך שנאלצנו לנסוע בחלונות סגורים וללא מזגן, לא היה תענוג גדול במיוחד, אך כאמור, שווה.
המתקנים נראו כמו שפיים ונהנים, מתי שאנחנו היינו ילדים, מעט מוזנח אך עדיין שימושי בכייף
את הימים הבאים בקטמנדו בילינו בלחפש מנשא גב לגלי הקטנה שכבר גדלה וצריך להעביר אותה לגב גם כי כבר קשה ללכת איתה מקדימה בגלל הרגליים שלה וגם כי היא כבר יותר כבדה. זו היתה ממש משימה
וכשהתייאשנו, החלטנו לנסוע לפוקרה, יותר נכון לטוס. במטוס קטנטן, אני מודה שברגע שהתגברתי על הקלסטרופוביה, נהניתי מאוד ולא הפסקתי לצלם.
פוקרה מדהימה!! זה ממש מעניין שהיא השתנתה כל כך, מבחינת כל המלונות שצמחו כאן, מסעדות מפוארות שלא היו מביישות מסעדות בלב תל אביב. בראש ובראשונה מסעדת אור טו קיי שנפתחה לפני שנה וחצי סניף בפוקרה, מסעדה ענקית ומדהימה
אנחנו מבלים בה דיי הרבה, כל כך נוח לשבת ליד השולחנות הנמוכים ולצייר, לשחק, וגם לאכול, הכל נקי מוגש מקסים ומאוד טעים.
האטרקציה המרכזית בפוקרה, הוא האגם פיווה. אגב, אגם בנפאלית יש אומרים – טל. זהו אגם עצום וסביבו כפרים קטנים ובלי בו אי קטן ועליו מקדש, אז לקחנו סירת פדלים קטנה לארבעה, ושטנו לאי, יצאנו בארבע וחצי אחה"צ, במטרה להנות בדרך חזרה משקיעה "רומנטית" בתיקים לקחנו נשנושים לפיקניק כייפי, וכך היה! הנוף עוצר נשימה, בדרך פוגשים הרבה סירות מסוגים שונים; קיימים, משוטים וסירות פדלים גדולות יותר ומה לא? לא סירות מנוע! אין זיהום הכל מכני ופשוט, ככה אני אוהבת את זה. הבנות התרגשו, האוירה היתה נפלאה, הן כל כך רצו לנסות לדווש, אבל הרגליים שלהן היו קצרות מידי ולא הגיעו לפדלים. גם גלי היתה מאושרת, מה צריך יותר מזה?
הממקדש על האי היה פשוט, מוקף פעמוני נחושת בגדלים שונים, ומתפללים, חולצים נעליים ונעשים בהתרגשות, מדליקים קטורת ומקיפים את המקדש ביראת כבוד, תוך שהם מצלצלים בפעמונים. גם אנחנו הצטרפנו אליהן כמובן.
בדרך חזרה הבנות היו שמחות והשתעשענו ברעיון שנקח סירה ליום שלם ו טייל בכפרים מסביב. אולי עוד נעשה את זה.
בערב, רוני ואלה קבעו עם חברות שלהן לדבר בסקייפ, ההתרגשות לקראת השיחה היתה גדולה, התקלחנו, הטענו את הטאבלט והמתנו לשעה היעודה, אחרי שהתגברנו על כל מיני בעיות טכניות בצד שלנו ובצד שלהן, הן אפילו הצליחו לשוחח קצת. היה מאוד מרגש, ואני הייתי בטוחה שהן לא יצליחו להירדם בלילה. אבל סרט על הקיר, במקרן שלנו הוריד את ההתרגשות והבנות שקעו לתוך שינה רגועה ונעימה.
אז עד כאן בינתיים, אנחנו כבר מתגעגעים ♡♡♡
- לילה טוב.
משפחת גפני - חיים את החלום 