צ'נגדו – מה היה לנו שם? בית שלום, דובי פנדה, ליל הסדר, אוכל טוב ועוד המון חוויות – סין חלק ג'

אני רוצה לתעד את התחושה שהיתה לנו ביום הראשון בצ'נגדו, התרוממות הרוח, ההתרגשות, הציפייה. הגענו מאוהבים לגמרי בסין והתאהבנו יותר – אם זה אפשרי.
הגענו בלילה כמעט אחת עשרה ל"בית שלום", בית של נוצרים משיחיים, אוהבי ישראל. המארחים ישראלים בתמורה ללימוד עברית. הם חשבו שנגיע למחרת, בכל זאת הכניסו אותנו בחיוך והציעו לנו חדר מצוין.

כשהתעוררנו בבוקר התחלנו להכיר את אנשי בית  שלום, ציפי (ציפורה), טימי ונועם הקטנה (לכולם שמות עבריים מהתנ"ך אותם הם בדרך כלל בוחרים בעצמם), משפחה מתוקה, ציפי מדברת עברית רהוטה, שלא תבייש עולה חדשה אחרי שנתיים-שלוש בארץ. שיעורי העברית איתה היו לפעמים קשים גם לי 🙂 פתאום התחלתי לשים דגש (תרתי משמע) על כל מילה שיוצאת מהפה. מקובל להביא משהו קטן מישראל כשמגיעים אליהם, לנו לא היה כלום… למעט טחינה גולמית, שקניתי אצל בני פלאפל במנילה בפיליפינים, אז הענקתי להם אותה בשמחה והבטחתי לשלוח מישראל ספרי ילדים, ציפי אמרה שזה הכי ישמח אותם ואת נועם הקטנה. 

למחרת בבוקר נסענו לדקאטלון, המחירים היו מעולים וקנינו המון, רוב הבגדים שלנו כבר התבלו והגיע הזמן לרענן אחרי חצי שנה…

מול דקאטאלון היתה חנות איקאה! אנחנו מאוד אוהבים עוד מהארץ, הבנות כ"כ התרגשו ורוני הכריזה שצ'נגדו זו העיר האהובה עליה בכל סין. וגם סיפרה לכולם בהתרגשות שיש איקאה וזה מושלם מה יכל להיות טוב מזה?

בערב לקחו אותנו ציפי וטימי למסעדה מקומית נחמדה, והכירו לנו לראשונה את טעמי סין האמיתית נוסח סיצואן. המון ירקות (כי בקשנו) מכל הסוגים והמינים הכוללים הסברים והכל בעברית. הבנות התרגשו, תמיד עושה להם נפלא שאנשים מדברים עברית והמוכר והידוע תופס מקום דומיננטי מסביבן, וכמעט שכחו להתלונן על האוכל ואפילו אכלו יחסית לא רע.  

הכרנו את ה"פלפל שטן" זה השם שציפי המציאה לתבלין מאוד מוכר ודומיננטי במטבח הסיצואני. הפלפל מרדים את הלשון בהתחלה, אבל המעניין הוא שבהמשך, חווית הטעמים מתעצמת והטעמים מתחלפים ומשתנים תוך כדי ה"ביס" ממש חוויה שונה ומפתיעה. בדמיוני, אני ממש יכולה לשמוע את השף אייל שני טועם כזה פלפל ומפליא בתיאוריו. 

הימים עברו מהר בבית שלום, הבנות הרגישו בבית כבר די בהתחלה, לנועם היתה פינת משחקים קטנה  מגודרת ולגלי לקח בערך שעתיים להרגיש ולהתנהג כאילו הפינה היא גם שלה. 

המטבח הועמד לרשותנו ואני מודה שהתרגשתי, עשיתי קניות בסופר הידוע בסין בשם קארפור, מילאתי את המקרר בירקות, ביצים, טונה, גבינות, מיונז וחמוצים. בכל בוקר הכנתי ארוחת בוקר מפנקת לכולם. הבעיה שארוחת הבוקר שלנו היתה כמעט בצהריים, של נועם וציפי שהתעוררו מאוד מוקדם. את ארוחות הערב אכלנו יחד, פעם אחת הכנתי פסטה ברוטב עגבניות, וערב אחר ממש לפני ליל הסדר, הכנו פלאפל, חומוס, פיתות בתנור טחינה וסלט ירקות טרי קצוץ. כולנו יחד ישראלים וסינים קצצנו, בחשנו ולבסוף אכלנו בהנאה, היתה חוויה כיפית לכולנו, אם כי מתישה… מי זכר שפלאפל זה כ"כ הרבה עבודה. 

בין לבין לימדנו עברית, אפילו יום אחד הגיעה קבוצה של ילדים ורוני ואני למדנו אותם עברית כולל השיר "מה נשתנה" לכבוד הפסח.

בפסח הכנו מצות! ממש הרגשה כמו בפעילות בצהרון/גנון ♡

באחד הימים הגיעה שחר, חברה של ציפי ולימדה אותנו להכין כיסונים. אנחנו אוהבים כיסונים מאוד, רומן שהתחיל עוד בימי נפאל. התאהבנו לגמרי במומו המפורסם שם מאוד, ממולא בירקות, עוף ,בקר וחזיר כמובן (אנחנו כמעט תמיד מעדיפים אותו צמחוני), ומבחינת הבנות הכיסונים הם "מומו" אפילו שבכל מדינה מעניקים לו שם אחר. 

הבנות ואני הכנו בהתלהבות, ניסינו להשאר כמה שיותר נאמן למקור ההדגמה, שחר הקפידה על הצורה ודרך ה"כידרור" וההידוק של הבצק ואף טרחה לתקן ולעצב את הכיסונים שלנו, שלא בדיוק עמדו ב"תקן". הכל בחינניות ובאדיבות ואפילו בבצק שנשאר זרמה עם הבנות והכינה כמה כיסונים במילוי בננה – נוטלה, החגיגה היתה גדולה. מעניין 
היה ללמוד את הבישול של הכיסונים המאודים: מרתיחים סיר עם מים, מכניסים את הכיסונים ששוקעים מטה בתחילה, כאשר הם מתחילים לצוף מקררים מעט את המים הרותחים (ע"י הוספת מים קרים) ואז מרתיחים שוב וכך 3 פעמים (מטורף!) ואת זה עושים סמוך לארוחה עצמה כדי שיהיה חם וטרי- יצא מושלם!! 

בימי שישי אכלנו ארוחת ערב בבית חב"ד, תמיד כיף לנו להגיע לבתי חב"ד, להכיר את הרב והרבנית העומדים בראשו, לפגוש את הישראלים שמטיילים וכמו בצ'נגדו גם את הקהילה.

בית חב"ד בצ'נגדו והרב דובי העניקו לנו חמימות, עוטפת, גם דאגו לנו בליל הסדר ובארוחות שישי עם אוכל ביתי טעים.

הגיע ליל הסדר, התרגשות גדולה, הלכנו במיוחד לחפש בגדים חגיגיים לרגל המאורע . בגדים לבנים לא בדיוק מומלצים בטיול כזה, אבל בחג המעמד מחייב 🙂

בערב ליל הסדר, הגענו למלון שנשכר ע"י חב"ד לצורך הסעודה, היה מפואר וגדוש באנשי הקהילה היהודית וכן מטיילים צעירים וקבוצות. 

בצ'נגדו יש המון אתרי תיירות, רחובות מקסימים המלאים אטרקציות לתיירים לדוגמא טייקולי, רחוב מלא בחנויות מותגים וגם כל מיני חנויות אחרות מגניבות ממש, מצאנו חנות ספרים מדהימה החולשת על יותר מאלף מ"ר של ספרים, צעצועים מגניבים, כלי כתיבה ועוד.

 וגם מצאנו חנות תכשיטים וחריטה של "עשה זאת בעצמך" והבנות הכינו לעצמן סימנייה מדליקה לספר. 

"הסמטה הרחבה והסמטה הצרה", רחובות מלאים מגוון של דוכנים מכל המינים והסוגים והכל טובל בירוק מסביב לא זוכרים בכלל שאנחנו בעיר.

באחד הטיולים בפארקים ראינו מטפלים שעשו דיקור ב…אוזן. כחובבת רפואה סינית החלטתי להתנסות, לקול מחאותיהן של הבנות ומואב שרק איים שהוא לא מעוניין באישה חרשת. לסיכום החוויה היה נחמד ולאחריה אוזן נקייה, אחרי 8 חודשים בטיול זו בהחלט מתנה.

עוד בקרנו במקדש ואנשו, מקדש בודהיסטי גדול ומרשים, פארקים ענקיים (פיפלס ועוד), מלאים ירוק, מים בתי קפה או יותר נכון תה ואווירה מעולה בכל ימות השבוע.

אחרי עשרה ימים נהדרים, נפרדנו מבית שלום בתחושה גדולה של הודיה והחלטה לפתוח בית שלום בישראל {פרטים בהמשך…}

עברנו למלון נפלא בשם "לייזי בונז" מלון שבעיקרו משרת תיירים מחוץ לסין אבל לא רק. העובדים מדברים אנגלית טובה, מאוד נחמדים ואדיבים. בלובי המלון מסעדה זולה יחסית וטעימה מאוד. אכלנו כמעט רק שם, אפילו לא חשבנו לצאת לחפש משהו אחר. כמעט בכל ערב, במלון, היתה פעילות נחמדה: בערב יום רביעי, סדנת אומנות חיתוכי נייר סינית, ביום שבת סדנת דמפלינג (כיסונים) וביום שני הכנו קישוט (רייחני) סיני. השתתפנו בכל הסדנאות, שהיו מהנות מבחינת היצירה שבהן והחברה שהיתה מגוונת באנשים מכל העולם.

צ'נגדו מעבר לעיר מדהימה, היא גם מתהדרת בגאווה בפנדות שהן מעין סמל של העיר ושל סין כולה. הלכנו לבקר במרכז למחקר ריבוי ושימור פנדות.

היה מרגש, מקסים ומרתק. לא נמאס לראות אותם ולצלם, חיה מתוקה ועדינה. וזה בכלל לא משנה אם זה גור או דוב בוגר. למדנו המון אודות הפנדות, ובמיוחד על בעית הביוץ המאוד קצר שלהם שהוא הבעיה העיקרית בהיותה חיה נכחדת. וזו הסיבה שבמרכז דואגים להרביע אותם בצורה מלאכותית. מה גם שדובת הפנדה מגדלת גור פנדה אחד בכל פעם, גם כאשר היא יולדת יותר מאחד. ובמרכז לוקחים את הגורים הנטושים ומגדלים אותם. עוד למדנו שגור הפנדה נולד במשקל של כ-165 גרם! שזה ממש לא נתפס ואיך בשבוע הראשון הוא אפילו לא פותח עיניים, ומתחיל ללכת רק בגיל חודש…

כולנו נשבנו בקסמם של הפנדות גדולים וקטנים, הבנות קנו מעילי דובים פנדה, עטים, שעונים הורידו אפליקציות עם משחקי פנדה לגלי שכל תמונה של פנדה שהיא רואה בדרך גורמת לה להתרגשות וקריאה"דדה" שזהו בעצם פנדה. אין ספק שהתרגשנו כשהבנו שהפנדות חיות בטבע רק בסין והן בסכנת הכחדה והתרשמנו מאוד מאיך שהסינים הפכו את הפנדה לסמל משמעותי בארצם.

נסענו לראות את הבודהא הענקי ביותר בעיר לשאן, נסיעה של 3 שעות באוטובוס מקומי מעין מיניבוס. האגדה מספרת, שהנקודה בה נמצא הפסל, הינה מפגש של מספר נהרות וכמות המים הרבה גרמה לא פעם לשטפונות שהביאו הרס ופגיעה בנפש. על כן ייעץ חכם בודהיסטי, באותה התקופה, לבנות את פסל הבודהא הענק, כדי להכניס את רוחו של הבודהא וזו תרגיע את האזור וכך היה. כ10 שנים לקחה בניית הפסל, צינורות מיוחדים הונחו באוזני הפסל העצום בכדי למנוע מהשטפונות שיציפו את הפסל עצמו. עם סיום הפסל, השטפונות פסקו (!) מאוחר יותר בשנים התברר כי בעת בניית הפסל שנחצב בהר, התגלגלו המוני סלעים למטה לנהר, שיצרו מעין סכר שגרם לרגיעת המים ומנע שטפונות עתידיים.

הפסל הוא עצום, תחילה מגיעים אל הראש ולאחר ירידה במדרגות בצפיפות ומלאי אדם, ניתן להגיע לכפות רגליו.

אני יכולה עוד לכתוב המון על צ'נגדו  ועל החוויות שעוד היו לנו שם, כמעט כל יום היה גדוש פעילות והיינו יותר משבועיים מהנים, מעניינים ומלהיבים, אבל אני אסתפק בזה.
מצ'נגדו לקחנו טיסה לליג'יאנג, ועל כך יסופר בפוסט הבא 🙂