גשם גשם משמיים, קול המון" טיפות המים"

היום החלטנו שנשארים באזור ולא עושים יותר מידי, כשהשמיים שמעו את זה, מייד פתחו שעריהם והחלו גשמים. כבר סיפרתי בפוסטים קודמים שמידי פעם מטפטף כאן, אבל כזה גשם עוד לא היה לנו בשעות היום. אני מודה שמזג אויר כזה היה מטריד רבים ואף מדכא, אצלי ממש הפוך, זה גורם לליצן שבי לצאת ולהתחיל לרקוד מאושר, וזו התחושה שלי כרגע. התנדבתי ללכת להביא (לבד) ארוחת צהריים קלה, בזמן שכולם נשארו בחדר. ואני בחרתי ללכת לדוכן 'הפלאפל של דודו', טוב נו, כולם כאן אומרים שזה הפלאפל הכי טוב בהודו. המקום פיצפון וכמו בכל מקום בבאגסו הומה ישראלים חביבים שמנהלים את השיחה המוכרת גם מהארץ, איפה הפלאפל הכי טעים?

כשחזרתי עם הפלאפל, אחרי יותר מחצי שעה, (בגלל התור והקצב ההודי, מאוד מקובל כאן להמתין הרבה זמן לאוכל במסעדות או דוכן) הבנות כבר היו ממש רעבות ומיידי זללנו את הפלאפל, שהיה מאוד מוצלח, החל מהקציצה עצמה, הסלט, הפיתה, החומוס והטחינה. 

היום פגשתי לראשונה את טל, הבעלים של המלון שלנו (המקום של טל) בחור בן 34, שמדבר, כותב וקורא עברית, הוא סיפר לנו שהוא חי בישראל יותר מעשר שנים והוא מכיר המון אנשים, אפילו כאלה שאני מכירה. יש לו אופי מאוד שליו, עדין ונעים הליכות באופן שכלל לא תואם את המנטליות ההודית או הישראלית.  באמת בחור מקסים. ג'וק העסקים שלנו הישראלים דבק גם בו, הוא בעלים של מספר עסקים בבאגסו, הוא עצמו חי עם אשתו ובנו בן השנה וחצי, בביתם קרוב למקלוד גאנג', רחוק מן ההמון. בין השאר יש לו סדנאת עץ נחמדה בה הוא מעביר סדנאות.

בהמשך אני אעלה תמונה שלו כאן.

אתמול עשינו טיול למפלי באגסו, הליכה רגלית, נחמדה, חלקה במעלה ובמדרגות אבל סה"כ טיול לא קשה מידי, לצד הודים, נזירים בודהיסטים ותיירים. המפל עצמו מרשים מאוד גם בגובה וכמובן בכמות המים המרשימה משפחה ישראלית כמונו חובבת מים וטבע. 

הבנות, פשטו בגדים ונשארו עם בגד ים, לאף אחת לא ממש הפריע שאלו מים קפואים, המגיעים מן ההרים המושלגים. דילגו מסלע לסלע בשמחה, אפילו גלי, שישנה מרבית הדרך, ברגע שהתעוררה, לא הסכימה לצאת מהמים.

בדרך אל המפל הצטרפו אלינו, אמא צעירה ובנה בן השנתיים. זה מדהים כמה משפחות מטיילות עם ילדיהם בגילאים השונים.

בדרך חזרה מהמפל, עצרנו ליד דוכני האוכל לארוחת צהריים הודית כמנהגנו.  והפעם גילינו דוכן של חטיף דגנים הודיים כמו עדשים, חומוס, סויה ועוד כל מיני שלא זיהינו, המוכר ערבב את החטיפים עם מיץ לימון שהוא סוחט ביד אחת, מוסיף תבלין כלשהו, וירקות (אנחנו ויתרנו על הירקות מטעמי בריאות זהירה)

לקחנו מנה אחת לילדים ומנה אחת חריפה למבוגרים עם צ'ילי טרי חתוך ופפריקה חריפה. מאוד מלבב לראות אותו מערבב וסוחט במיומנות לימון ואז מעביר את התערובת לנייר עיתון מגולגל ומגיש לנו בחיוך, לא לפני שנתן לנו טעימה קטנה כדי לוודא שהתיבול לטעמנו.

בעמדה נוספת היה לו קינוח מתוק, מעין כדורונים קטנים עשויים מעדשים וחומוס (תודה לך הודו על המרכיבים הנהדרים בבישול ההודי) הכדורים הללו שוחים בסירופ מתוק רותח והמנה מוגשת בקערית אלומיניום קטנה וקיסמים לאכילה קלה ופשוטה.

בהמשך עצרנו ליד דוכן מומו (40 רופי ל10 מומו), המנה האהובה עלינו. אליה הצטרפה מנה חדשה ולא מוכרת של…לחם מטוגן (15 רופי), בקבוקי השתיה(25 רופי) הונחו מתחת לצינור שחור, אשר ממנו יצאו מים זורמים ישירות מהמפל וקיררו אותם.

(ככה נראית תמונה ספונטנית)

בדרך לגסטאהוס ראינו מודעה של בית חב"ד על הפרשת חלה בערב, אז הלכנו! 

הבנות שמחו והשתתפו בהכנת הבצק, והכנת החלות, האוירה היתה טובה, הבנות התרגשו מאוד הרגישו בקייטנה

 אני חושבת על כל החששות שהיו לי לפני הנסיעה (וחלקם עדיין קיימים בי) ואני רוצה להגיד לכל מי שקורא את הבלוג, ושוקל נסיעה כזו. טיול משפחתי עם הילדים, בכל גיל, מעצים את התחושות, רגשות והחוויות. זה לא דומה לטיול אחרי צבא כלל, אבל זה טיול נפלא, בו אנחנו מקבלים את הזכות המופלאה לחוות דרך ילדינו ויחד איתם, זו פשוט מתנה!

ועוד חדשות…הבוקר מואב הזמין לנו טיסה לנפאל ב-20/9. זה לא יאומן מה קורה עם מחירי כרטיסי הטיסה כשהעונה מתקרבת בנפאל. אתמול שאלנו בסוכנות מקומית "שמש" כמה תעלה לנו טיסה מדלהי לקטמנדו והמחיר היה 260$ לכולנו, לעומת המחיר בסוף החודש כבר 150$ לכרטיס אחד! והיום כשמואב בא לקנות את הכרטיסים, המחיר כבר זינק ל-320$. אז זהו, בעוד 10 ימים מהיום נתחיל את דרכנו לנפאל בשמחה וקצת בעצב כי נפרד ממשפחת מילה המופלאה ובראשה חני האהובה.

היום יום שישי, וחשבנו שיהיה נחמד ונעים ללכת כל המשפחה לארוחת ערב מסורתית. שמענו על הבית היהודי וחשבנו לגשת לביקור ולהחליט אם נרצה לאכול שם. המקום מקסים, האנשים צעירים, משפחה מתוקה; עדי ואיתן בגילאי 24-25 בערך ושתי בנותיהם אלומה וגפן.  מיד כשהגענו פגשנו אותם ישובים בניחותא בחוץ, מסבירים פנים בצורה כל כך נעימה שממש הופתענו כשגילינו שהם הגיעו לפני 3 ימים בלבד!

הדרך לבית היהודי היא טיול בפני עצמו, התבקשנו ללכת בעקבות סימוני שביל ישראל (הבית היהודי אחראי לסימון הזה ומחפש מתנדבים שיסייעו בסימונים, אז אם בא לכם)

כשהבנו שאנחנו מתכוונים להשתתף בארוחת הערב, השעה היתה כבר אחרי חמש וחצי. אז החלטנו להשאר כך, כמו שאנחנו, כי ללכת ולחזור מקולחים עד שבע לארוחת ערב, זו היתה משימה בלתי אפשרית מבחינתנו, אז נשארנו כך. הילדות שיחקו בחדר המשחקים של אלומה והזמן חלף. כבר אמרתי היום, כמה מדהים איך שהילדים מתאימים את עצמם מהר כל כך למקומות ומצבים חדשים.

בקומה השניה, היא קומת המסעדה, הכינו כבר שולחנות ארוכים ערוכים לקראת סעודת השבת, אלו שולחנות נמוכים ולצידם מזרונים צבעוניים.

סמוך לשעה שבע החלו מתקבצים צעירים רבים, מקולחים, חגיגיים, במצב רוח טוב. חלקם נשאו עמם כלי נגינה ומייד החלו שרים ומנגנים בנועם עד טכס הדלקת הנרות שסימלה את כניסת השבת. לאחר מכן עלינו לקומה השניה, שם כבר היו דיי הרבה חבר'ה צעירים ישובים סביב השולחנות, מדברים, חלקם מכירים אחד את השני לראשונה. אנחנו היינו אטרקטיביים בגלל הילדים כמובן. אחרי תפילת ערבית (נראה לי) הגיעה מחרוזת שירים/תפילות בזימרה שלוותה בריקודים, הילדות החלו לאבד סבלנות בעקר בגלל שהן היו ממש רעבות, השעה היתה כבר קרוב לשמונה בערב. אך אז הגיעו קעריות עם סלטים, חומוס (כמובן) סלט ירקות, סלט חצילים וחלות טריות, הבנות אכלו קצת ונרגעו. מה שמקסים היה לראות, שלא היו מלצרים מקומיים, אלה המטיילים עצמם, קמים, מפנים, מגישים ומסייעים בתפעול הארוחה, איזה יופי! 

המנה העיקרית היתה אורז ותבשיל שעועית ברוטב עגבניות, שמעתי שהחברים קוראים לה דאל בטעות כי דאל זה עדשים, אבל זה היה כל כך טעים שמבחינתי הם יכולים לקרוא לזה בכל שם שהם רוצים. בשלב הזה, הילדות היו שבעות ועייפות ואנחנו החלטנו לחזור לגסטאהוס. עדי ואיתן ניסו לשכנע את הבנות שלנו להשאר "כי עוד מעט יש עוגות" תוך כדי שהם מנסים להשכיב את בנותיהם המותשות. נפרדנו לשלום לא לפני שקיבלנו הזמנה להגיע לארוחת בוקר, למחרת בסביבות השעה 10 וחצי. 

בסופו של יום שבו החלטנו "לא לעשות יותר מידי" מצאנו את עצמנו מותשים במיטות יחסית ממש מוקדם.

שבת שלום!