אנחנו שבוע בפוקרה, ועשינו כל כך הרבה דברים בזמן הזה שמרגישים כאילו אנחנו כאן חודש. הכרנו את הסביבה, חגגנו, טיילנו, אימצנו מסעדות אהובות, נהגי מוניות, הכרנו המון מטיילים חדשים, בהם 2 משפחות, טפסנו על ההר ירדנו לעמק ופיתחנו תחושה של בית.
התחלנו את השבוע שלנו באגם, הבנות מאוד התרגשו ורצו לשוט, אז לקחנו סירת פדלים קטנה, ויצאנו לפיקניק באי קטן באמצע האגם, את הסירה שכרנו לשעה (שעברה מהר מידי, את הרבע שעה האחרונה הפכנו לשיעור ספינינג משעשע כדי להחזיר את הסירה בזמן).
אחרי שהתרגלנו לפדלים, הדיווש לא היה קשה. ונהננו מאוד מהנוף המדהים, דברנו, צחקנו ושרנו שירים.
כשהגענו לאי, "החננו" את הסירה כמו מקצוענים וירדנו בקלילות. הבנות התלהבו ומואב ואני התגאנו בעצמנו על השיוט המושלם 🙂
לאי מגיעים המוני תיירים יחסית להיותו אי קטנטן. זה הזמן אולי לציין שבנפאל קיימת תיירות מקומית והודית מאוד משמעותית. וכשישבנו לנו בפיקניק הנחמד, הגיעו עוד ועוד תיירים הודים מחוייכים שבאו למקדש וצלצלו בפעמונים המקיפים אותו באדרת כבוד.
ביום ראשון החלטנו לצאת לטיול למפל דיוויס, למערה וכפר טיבטי ובהמשך טרק למקדש השלום לקחנו מונית שהביאה אותנו למפל ומשם המשכנו ברגל.
הירידה למערה היתה חלקלקה, מכל הנטיפים שטפטפו וכמעט זרמו מעלינו. עיקר התיירים היו הודים, שמאוד התלהבו לראות משפחה של תיירים ולא הפסיקו לצלם את הבנות עד שהן ממש התעצבנו (הבנות)
אחרי המערה הלכנו לכפר הטיבטי הסמוך, נראה יותר כמו הצגה לתיירים, מבני קרווילות כמו המבנים של הצבא בצריפין, ובפנים תוצרת למכירה בעיקר.
באחד המבנים היה מעין מיני מוזיאון טיבטי, אך הבנות איבדו סבלנות ובקשו ללכת.
אני הצלחתי לגנוב כמה דקות וכמה תמונות במוזיאון שעשו לי טוב בלב
הגענו לנקודת ההתחלה לדרך למקדש השלום, זהו מקדש לבן מרהיב הנמצא בקצה הגבעה מעל האגם, ומהווה נקודת תצפית מרהיבה.
הדרך לא היתה קלה כלל, המון מדרגות בשיפועים שונים, הבנות לא אהבו את הדרך, ולדעתי הן היו כבר עייפות. נאמר רק שאם הייתי יודעת שהדרך תהיה כ"כ קשה לא היינו עושים אותה אחרי שתי אטרקציות . נפאלים שהמליצו עליה, טענו שהדרך לוקחת כ-40 דקות.
העליות היו ממש קשות אבל הנוף היה מרהיב
הדרך לקחה כמעט שעתיים, ואני חושבת שדרגת הקושי לא מביישת כל טרק שאני מכירה. ניצלנו את הקושי ללמוד על סבלנות, על הצלחה, קביעת יעדים והשגת מטרות. הבנות התמקדו, כעסו וגם לפעמים בכו. אך לבסוף הצליחו! וזה גרם להן שמחה, תחושת הצלחה וגאווה וביננו, זה מה שחשוב.
הבנות נהנו לשחק על הפגודה, להצטלם, להשתעשע עם גלי, תוך כדי שהן משתדלת לשמור על השקט, כפי שמתבקש מהשלטים
הדרך למטה היתה הרבה יותר קלה, התלונות מצד הבנות היו הרבה יותר עדינות ויותר בסגנון המוכר, של:"עוד כמה זמן נגיע לאגם?" "יש עוד הרבה?" ו"אמאלה יש כאן קוף!"
הגענו למטה גאים ובמצב רוח טוב. למטה חיכו סירות עץ פשוטות עם'הנהגים' שלהן, רכשנו כרטיסים ועלינו על אחת הסירות, שהורו לנו עליה ובחורה נפאלית קטנת קומה, השיטה אותנו בלי בעיה לצידו השני של האגם.
למחרת היום, הגיע יום הולדתי ה-40, הבנות היו בהתרגשות על. הבטחתי להן יום כייף במיוחד וכך היה: פתחנו את הבוקר בארוחת בוקר במקום האהוב עלינו בימים אלו והוא הסנדביצ'ים של דפנה, בו אפשר להזמין כריכים בהזמנה אישית וזה מתאים בול לבנות שמעדיפות רק עם עגבניה, או גם מלפפון ובלי מיונז בלי מלח ועוד ועוד
המשכנו לספא בנות בלבד, (מואב נשאר עם גלי) ואנחנו הלכנו לבית ספא נחמד איתו סגרתי מראש, יום קודם לכן, טיפול יום הולדת מיוחד; חצי שעה פוט מסאז שהפך לשעה כמעט. חצי שעה מסאז ראש+כתפיים+עיסוי פנים ולקינוח לק בציפורניים
המעסות היו מקסימות, צחקו מלא ומאוד דאגו שהבנות יהנו וגם אני כמובן
לק לקינוח
שלב ראשון ביום ההולדת הסתיים. הלכנו לאסוף את מואב וגלי, בדרך לשלב ב' והוא שייט באגם כמובן!!
לקחנו סירה לחצי יום, והחלטנו לשוט לגדה השנייה, שם מסתתר מפל קטן… התרגלנו לדווש והגענו דיי מהר.
אחר כך עצרנו בבית קפה קטן על גדת האגם, לילדות התחשק ארטיק, היה שם ארטיק שוקו וניל, שכנראה מרוב הפסקות החשמל הפשיר וקפא כבר מספר פעמים. אבל לנו זה לא משנה, כיף לנו
התחיל לרדת גשם ואנחנו חזרנו לסירה שלנו, במצב רוח מרומם
השעה היתה בסביבות אחר הצהריים, ההתרגשות גדלה יותר לקראת השעה שש, כי חיכתה לנו עוגת יום הולדת מפוארת שהזמנו מהג'רמן בייקרי (אחד מהם) בפוקרה. הגענו לחדר, התקלחנו התלבשנו חגיגי, ושמנו פעמינו לכיוון המאפייה ואח"כ למסעדה האהובה עלינו
הגענו למסעדה, והנחנו את העוגה על השולחן, המלצרים מאוד התרגשו, ובקשו שנודיע להם כשחותכים את העוגה והם ישימו לנו שירי יום הולדת. היתה אוירת חג, גם אני התרגשתי, מודה.
אפילו הבעלים של האור טו קיי, עודד, הגיע לברך אותנו על החגיגה
היה כיף, בקשתי משאלה, וכיביתי את הנרות, היה מצוין מה יכל להיות טוב מזה?
בין החגיגות לטיולים ישנם ימים שאין בהם תוכנית מוגדרת, מואב ואני למדנו שאם לא עושים כלום, הבנות פשוט מתחרפנות ומתחילות לריב אחת עם השניה ואיתנו. ולכן אנחנו משתדלים בימים כאלו לעשות משימה אחת לפחות. כמו למשל, בתחילת השבוע לקחתי את הבנות וקנינו גלויות לחברות שלהן והכנו להן שנות טובות. הם קישטו וכתבו ברכות אח"כ הלכנו לחנות לקנות בולים עד השלב האחרון של שליחת הגלויה היה מעולה!
ביום אחר הבאנו בלוק ציור, מכחולים וצבעי גואש והבנות ציירו את הנוף המקסים שנראה מהמסעדה
אנחנו אוהבים לטייל בטיילת של האגם, בכל פעם קורה משהו מעניין, כמה פעמים אכלנו במסעדה מקומית , פעם מצאנו קונכייה עם חילזון ענקי שגרם לנו להמציא סטנד אפ שלם על חלזונות, ופעם ראינו מוכר קרטיבים מעשה ידיו שנראו ממש טוב אבל לא היו ממש טעימים
על אחד ההרים המקיפים את פוקרה, יש מקום שנקרא סראנגקוט, הקצה שלו מגיע ליותר מ-1,500 מטרים. לשם עולים הרבה אנשים, תיירים בעיקר כדי לצנוח במצנחי רחיפה. המראה של צבעי המצנחים בנוף של פוקרה והרי ההימלייה לא משתווה לשום דבר שאני מכירה.
נסענו לסראנגוט ועלינו לנקודה הגבוהה ביותר ונהננו מנוף מקסים, מצנחים מהממים וארוחת צהריים מקומית טעימה וזולה, צמד בנות שמחות וזוג הורים מבסוטים.
אגב 'קוט' בנפאלית זה "הקצה הגבוה בהר – טופ אוף דה מאונטיין"
כל כך התלהבנו מסראנגקוט שהחלטנו לנסוע לשם שוב לפנות בוקר לראות את הזריחה מעל ההימלייה. אך היה זה בוקר מעונן כל כך ולא ממש הצלחנו לראות את הרכס
בתוך כל הפעילות הגדולה השבוע היו גם שתי חגיגות של הנפאלים, האחת היתה יום התייר בנפאל, ביום הזה, סגרו את הכבישים ברחוב המרכזי בפוקרה באזור האגם, הוציאו דוכני מזון ובמות הוקמו בכיכרות, עליהם הופיעו נפאלים בריקוד, שירה ונגינה. היתה אוירת קרנבל נהדרת!
החגיגה השנייה, היתה מיני פסטיבל מוסיקה במשך 3 ימים היה פסטיבל מוסיקה בבמה מרכזית וכל ערב המוני נפאלים וגם קצת תיירים באו לראות לשמוע ולרקוד לצלילי השירים.
היתה אוירה ממש טובה של חגיגות ושמחה שקיבלה את פנינו בשבוע הראשון שלנו בפוקרה, אני מאוהבת בעיר הזאת כבר אמרתי?
יצא לי פוסט ממש ארוך, אז מספיק להפעם, נמשיך בקרוב, אספר על חגיגות ראש השנה
לילה טוב בינתיים ♡
משפחת גפני - חיים את החלום 