פסגות מושלגות, טאי צ'י במנזר, אולפן עברית בבית שלום בקונמינג – סין חלק ג'

ליג'יאנג
הטיסה מצנגדו יצאה בשש ורבע בבוקר ואנו נאלצנו לצאת לשדה התעופה בארבע לפנות בוקר!! צוות המלון ארגן לנו וואן (ב70 יואן) שהספיק לכולנו כולל הציודים.

הטיסה יצאה בזמן, ואחרי שעה ו50 דקות הגענו לליג'יאן לבוקר קריר אך בהיר.

הרים מושלגים נגלו אלינו כבר בטיסה, ליוו אותנו בדרך אל המלון במונית וכשהגענו בהליכה בשוק ובין המבנים המסורתיים, נהננו מנוף צלול ומהפנט.

עובדת ההוסטל חיכתה לנו בכניסה לשוק והובילה אותנו באנגלית מגומגמת להוסטל מעץ בסגנון סיני פשוט ונחמד. שודרגנו לחדר גדול יותר בתמורה לעוד 3$. קבלת הפנים היתה חמימה וכללה תה סיני כולל כל הטכס עם הבעלים של המקום שישב, חייך מידי פעם ופחות דיבר. גם קיבל אותנו באהבה הכלב שלהם "מומו" הבנות כל כך שמחו על השם וגלי מאז קוראת לכל כלב מומו. זהו כלב עצום בגודלו ועם זאת בעל מזג רגוע ועדין.

הנחנו את הציודים ויצאנו לתור את העיר.
בעבר ליג'יאנג היתה עיר סינית מסורתית שנהרסה כליל ברעידת אדמה. ממשלת סין שיחזרה את העיר, סגרה אותה לכניסת רכבים והפכה אותה למרכז תיירות (מעין מדרחוב המזכיר סמטאות ציוריות באיטליה או יוון אבל בסגנון סיני).

הכניסה לעיר כרוכה בתשלום מס תיירים חד פעמי (80 יואן מבוגרים בלבד), מעין כרטיס המקנה כניסה לעיר העתיקה ואתרים נוספים בה  (אנחנו השתמשנו רק בטיול בעיר).

העיר העתיקה מקסימה, חנויות ססגוניות לתיירים מכל עבר, מסעדות, גלידריות ועוד כל מיני,  מעוצבים בטוב טעם. 

ואז כשהערב יורד, אורות צבעוניים נדלקים בכל פינה והפאבים מתעוררים לחיים במוסיקה לייב ומופעים שונים (ממש חגיגה גדולה) והמוני התיירים מגיעים, בעיקר הסינים הממלאים עוד יותר את הרחובות ובעיקר את הכיכר המרכזית הגדושה באופן מיוחד.

מצאנו כמה מסעדות נחמדות והאהוב עלינו ביותר נקראת המטבח של אן (באנגלית). מסעדה בסגנון מערבי המגישה פיצות, המבורגר וכאלה. מה שמעניין שהמקום לא גדול ולרוב מגיעים אליו מערביים בלבד הבעלים הוא לבדו מכין ומגיש את האוכל, בלי צוות מטבח ועובדים כלל. היינו שם פעמיים נהננו מאוד!

יש תחושה שהסינים חובבים קפה, אני מודה שאחרי שהתרגלתי לראות כל סיני שני, מסתובב עם הטרמוס הקטן שלו ובו תה, קצת מוזר לי שהם אוהבים גם קפה. אבל מה שרציתי לספר זה דווקא .  , על בתי הקפה הרבים בליג'יאנג, כי לצד הקפה הגישו גם עוגות. ומאז עוגת הגבינה הנפלאה של רוני ביאנגשו, רוני ממשיכה לטעום כמעט בכל מקום עוגות גבינה, כשהיא רואה כזו בוויטרינה. אז יצא לנו לטעום גם כאן, עוגה אחת או שתיים שקיבלו ציון נחמד מהבנות, אנחנו מאידך נהננו מאוד מבית הקפה עצמו שהיה מעוצב ומלא אביזרים מגניבים ממש.

ערוץ דילוג הנמר – האגדה מספרת על נמר אמיץ שברח מצייד שרדף אחריו וכשהגיע לנהר הוא זינק מגדה אחת לשניה וכך ניצל. צריך להבין שזהו ערוץ רחב וגועש במיוחד ואין סיכוי שאכן דבר כזה קרה, אבל אנחנו זורמים.

יצאנו לנקודת הדילוג. הנהג שלקח אותנו לשם סיפר שכוח אלוהי הפיל סלע גדול לערוץ ובעצם נתן לנמר מקום בטוח לנחות באמצע הנהר ולדלג לצדו השני, תודו שעכשיו הסיפור נשמע הרבה יותר הגיוני 😉

מאז, תיירים רבים מגיעים לקבל השראה וברכה מהמקום המבוקש, אשר יד אלוהים נגעה בו.
הסינים הקימו סביב האגדה הזו מרכז תיירותי מפותח וטרק של יומיים המושך אליו תיירים ותרמילאים רבים. אנחנו הסתפקנו בביקור בנהר עצמו, לכאורה נקודת הדילוג. היה באמת מרשים!

בדרך, הנהג עצר להתפלל במקדש/מנזר בנקודה מדהימה עם נוף יפיפה 

באחד הימים, נסענו לטייל בפארק נחמד באזור. כשהגענו היינו ממש רעבים ומצאנו מסעדת רחוב קטנה שהגישה אוכל פשוט וזול מאוד שהיה מורכב מאורז, תפו"א, פול ומעל ביצה קשה חתוכה ל4. כל אלו בושלו ואודו בכלי חרס מקסימים וזה היה נפלא וטעים.

ועוד תמונות מהפארק המקסים

כתב סתרים/חרטומים – ברחובות ליג'יאנג אפשר למצוא כתב שנראה כמו רצף של ציורים, על הקירות, בחלונות ראווה בחנויות, גדרות ובהמון המון מקומות חלקם מקומות צפויים וחלקם פחות צפויים. על פי סיפורי המקומיים, בעבר היו אנשי ליג'יאנג, מספרים כך את סיפוריהם. וכחלק מהשיפוץ שהמקום עבר שיפצו הסינים גם את הכתב ואף הפכו אותו לאחד מסמליה של העיר.

אנחנו נהננו להשתעשע עם הכתובות לבנות סיפור מאחורי הסמלים והבנות המציאו שפת סתרים משלהן.

דאלי 

אחרי נסיעה קלה באוטובוס, הגענו לעיר עתיקה יפה מוקפת חומה. המלון שלנו נקרא ג'ייד אמו, על שם שותפיו: סינית ואוסטרלי, שמנהלים אותו יחדיו. 

המלון הוא אימפריה למטיילים. מאובזר בכל מה שצריך, שולחן ביליארד, שולחן כדורגל (הבנות שמחו ככ), חדר קולנוע עם מקרן ו 250+ סרטים וסדרות טלויזיה, מסעדה מצויינת. לא מספיק כל הטוב הזה, וקיבלנו שדרוג לחדר שהזמנו שהיה תפוס אז קיבלנו חדר במבנה המלון החדש מאחורי המלון הותיק עם טלוויזיה חכמה ובה כל הסרטים אינטרנט עם ויפיאן מובנה.

בקצה ההר יש מנזר שאולין ובו מלמדים קונג פו וטאי צ'י. נסענו אליו כל המשפחה כדי להתרשם ולקבל מידע על הקורס.
המקום מקסים, ביער מלא עצים, הרבה ירוק, סנאים מקפצים ופסלי בודהא עצומים. מצאנו גם קבוצה של כ15 תלמידים צעירים ממקומות שונים בעולם ביניהם 5 ישראלים (!) אחוז מרשים בקבוצה עצמה. כשהתקרבנו זיהו אותנו שניים מהישראלים – הם היו איתנו בליל הסדר בצ'נגדו. לאחר שהם המליצו לנו על המקום, החלטתי להצטרף (גם הבנות רצו אבל הוסכם שאני אגיע לראות "איך זה" ואחכ נראה).

למחרת הצטרפתי ללימודי הטאי צ'י, מואב נשאר עם הבנות במהלך היום.

בערב טיילנו בעיר העתיקה, בין החנויות והמסעדות הרבות.

קורס טאי צ'י – יומן אישי

כיוונתי לי שעון מעורר לשש, התארגנתי בזריזות, המונית הגיעה בדיוק בזמן 6:30,  ויצאנו לדרך. המנזר נמצא במעלה ההר, המונית נסעה במעלה עד שנעצרה בסמוך לשער ברזל עליו כתוב בסינית שהשער נפתח ב8 בבוקר ונסגר ב6:30 בערב.

החלטתי להמשיך משם ברגל, להערכתי לא נשאר הרבה.

הדרך היתה מדהימה, הלכתי לי לבד בליווי ציוץ הציפורים. 

בשלב מסוים ראיתי פסלי בודהא ענקיים והבנתי שפספסתי את הפנייה למנזר. החלטתי לרדת בשביל פסלי הבודהא. מזל שאתמול כשהיינו בביקור, רוני ואני עלינו בשביל הזה מלמטה ולכן הכרתי אותו (הכל מדויק כבר אמרתי…).
כשהגעתי כבר כולם יצאו לריצת בוקר ולאט לאט החלו לחזור  כשאבן על ראשם, להגברת שיווי המשקל והריכוז. לאחר מכן החלו במתיחות ואני נקראתי להסדיר את ההרשמה. 

שילמתי 500 יואן, הוחתמתי על כללים וחוקי המנזר הכוללים כללים להתייחסות לראש המנזר הוא המאסטר(שיפו בסינית), ויש להתייחס אליו מאוד בכבוד. לדוגמא כאשר רואים את המאסטר יש לקוד ולאמר "אמי טופו". וכן לקוד כשעוברים ליד פסלי בודהא מסוימים.
טכס הארוחה אף הוא מעניין, יש לאכול מהקערית עד גרגר האורז האחרון, ועל כן מומלץ למלא את הקערית רק בכמות שתוכל לאכול. אין לדבר במהלך הארוחה, על השולחן יש צלחות מזון, יש להציע לכל הסועדים בשולחן בטרם מוסיפים לעצמך. תחילת הארוחה לאחר הכרזת המאסטר וכולם מצטרפים ל"אמי טופו" משותף ורק אז מתחילים לאכול.
בסיום הארוחה יש לעבור שולחן שולחן לקוד ולברך: "אמי טופו" ויש לקחת את הקערית האישית והמקלות לשטוף אותם ולהניח במקום.
האוכל אגב, בשפע, צמחוני ומעולה ביותר!

הלימודים התחילו במתיחות, ומסאז' בזוגות כ40 דקות כל אחד(!) ורק אז התפצלנו לטאי צ'י וקונג פו. בקבוצה שלי, של הטאי צי, היו רק זוג ישראלים, הם התחילו יומיים לפניי, אז הלימוד היה סוג של שיעור פרטי.
המורה שלנו בחורה מקסימה (מאזור רוסייה במקור) שחייה בסין ב6 השנים האחרונות, דוברת סינית ומורה לטאי צי. נעימה, עדינה וסבלנית לימדה אותי את הבסיס. לפני עשור למדתי ותרגלתי טאי צ'י ו

אבל לצערי, לא זכרתי כלום…
תרגלנו בערך שעה וחצי עם הפסקה נוספת באמצע וכבר הגיעה שעת ארוחת הצהריים.
גם הפעם אותו הטכס עם המאסטר ולאחריו אוכל נפלא.
המדריך הראשי הודיע שאם תהיה היענות נצא לטיול למנזר שנמצא בקצה ההר (לנצל את מזג האויר הנפלא), ובהחלט נענינו. 

הדרך היתה נעימה מעט מאתגרת, כמעט כל הקבוצה הצטרפה והיה נעים לשוחח עם בחור אוסטרלי (בעל לוק אסיתי), זוג צרפתי, נער ישראלי – מורן היקר והאהוב ביותר על המאסטר, בחור ישראלי מקסים ועוד זוג צרפתי 🙂

בשלב מסוים המאסטר הגיע עם משלחת רעיו ואז התברר שהמאסטר הוא האדריכל שתכנן את המנזר. גם בקבוצה שלנו הבחור האוסטרלי והזוג הצרפתי הם אדריכלים והתעוררה התרגשות סביב כל העניין.

חזרנו למנזר אחרי כשעתיים ונותרה עוד כשעה עד לסוף ההפסקה.
השיעורים התחדשו בשעה ארבע עד שש וגם הפעם זמן התרגול נטו היה שעה פחות או יותר.
למחרת הגעתי ליום גשום, לא היתה ריצת בוקר. המדריך הציע לי חדר במנזר, שאר התלמידים ישנים במנזר. סרבתי בנימוס והסברתי שאני חוזרת בכל יום. המדריך אמר שזה טוב גם להפסקת הצהריים ואם ארצה הוא יסדר לי חדר, (אז לא הבנתי כמה זה חשוב שיהיה לי מקום לנוח בהפסקה).

 אחרי הארוחה התחלנו לתרגל, היה קר והמתיחות והמסאז'ים כבר קצת עצבנו. רציתי לתרגל טאי צי הרי לשם כך נתכנסנו. עד הפסקת צהריים תרגלנו כשעה וחצי בלבד. קצב ההתקדמות היה איטי ומבאס, המדריך קפץ מקבוצת הקונג פו לטאי צ'י ולמרות שהוא היה מקסים הייתי שמחה לקבוצה גדולה יותר עם מדריך משלנו. 

אחרי ארוחת הצהריים התפזרנו להפסקת צהריים (4 שעות). היה קר ממש על ההר, ניסיתי לקרוא ולנוח והקור הכניע אותי, החלטתי להכנס למיטה באחד מחדרי הבנות להתחמם. עד שכבר הייתי מתחת לשמיכות הבנתי שכל זה לא בשבילי. ואני רוצה להיות עם המשפחה שלי. 

שלחתי הודעה למואב שישלח לי מונית ונפרדתי לשלום מהמנזר והבטחת לעצמי להמשיך לתרגל בארץ.
הבנות חיכו לי בחדר שמחות ומתרגשות! ויצאנו לעיר לטייל.

העיר העתיקה, מקסימה מאוד מפותחת, אולי אפילו יותר מליג'יאנג. המטיילים בעיר העתיקה נהנים מהנוף של ההרים מצד אחד והאגם מצד שני.

זהו אזור מכרות שיש, ג'ייד ואבן, המתמחים בעבודות אומנות ופיסול לכל סין. אפשר לראות כמעט בכל מקום פסלים גדולים, ומשטחי שיש מעוצבים, חנויות תכשיטים עשויים מג'ייד והופתענו לראות חנות ובה סלעים חתוכים שבפנים זה ג'ייד גולמי, שהיה מרשים ומקסים.

קונמינג

הנסיעה לקונמינג היתה נסיעה מעצבנת ברכבת, ישיבה על דרגשים קשיחים. היינו בטוחים שזה יהיה בכיסאות, בנסיעה איכותית כמו שהתרגלנו עד היום והאכזבה היתה גדולה. אך הנסיעה לא היתה נוראית כ"כ ולבסוף נסתיימה.

המלון שהזמנו באינטרנט, היה הום סטיי קטן וצפוף, ניצלנו את זכותנו ובטלנו את ההזמנה, לקחנו מלון אחר שהיה סביר יותר. אבל אז נזכרתי שיש "בית שלום" בקונמינג ושהבטחתי ללמד שם עברית כשהייתי בצ'נגדו. אז  למחרת עברנו אליהם ל3 לילות.
בית שלום היה מעין אולפן ללימוד עברית בקבוצה יחסית גדולה 15-20 אנשים צעירים בגילאי העשרים פלוס ודוד בן ה11. 

האווירה היתה חמה כולם התלהבו מהבנות הצעירות כמובן ואנחנו התלהבנו מהם.

נהננו מאוד לפגוש גם משפחה ישראלית שהתארחה שם כמה ימים קודם ובאה להפרד, וגם פגשנו בחור ישראלי מקסים, יותם, תרמילאי שהגיע ללמד את החברים עברית בזמן שהוא מתאושש מפציעה מתאונת אופנוע. יותם הוא בן למשפחה שעלתה לישראל, כחלק מהפרויקט של מנחם בגין אחרי מלחמת וייטנאם. 

הבנות שגרות במקום עושות תורנות ארוחות, וכל כך שמחו להזמין אותנו לאכול איתן ולקנות לבנות פירות וממתקים, בקיצור לפנק…לפנק…

קונמינג ידועה כמרכז הסחר של הפרחים באזור כולל בורסה מאוד גדולה. בדר"כ הסחר נעשה לפנות בוקר, לכן מואב נסע בשעות האלו למרכז וגילה שבעצם הסחר נעשה בערב. אז בלי התעצלויות התייצבנו כולנו, באחד הערבים והגענו לבורסת הפרחים בקונמינג, היה נחמד, מקסים מפרחים 🌻 אך גם הפעם לא הצלחנו לחזות בשעונים הגדולים, ובמכירה הפומבית. אפילו שנשארנו עד השעה 9 בלילה כפי שהסבירו לנו שצריך, אבל זכינו לראות מכירת פרחים סיטונאית פנים אל פנים, היה מרשים.

עוד טיילנו בקונמינג וראינו שוק פרחים ובעלי חיים וגם אפילו רוכלים פרטיים שמוכרים גורי כלבים גזעיים ממש בגרושים. 

וגם המסעדות היו טעימות והאוכל המקומי. אבל הבנות התאהבו בדוכן סושי אחד ופקדו אותו ככל שיכלו. 

ביום האחרון לפני שעזבנו, זה היה יום ראשון. הלכנו עם אמיתי המורה ומשפחתו וכל בנות בית שלום לפארק ובו מפל ענקי, הכל מעשה ידי הסינים להתפאר.

היה יום מקסים, טיילנו, הבנות שיחקו על הדשא. הצטלמנו בקיצור סיום מעולה לביקור בקונמינג, ופרידה מאנשי בית שלום המקסימים.
ואני החלטתי סופית על פתיחתו של בית שלום ישראל בכפר הס!!!

בערב אמיתי דאג להזמין לנו ואן לתחנת הרכבת, ובשש וחצי בבוקר אף התייצב כדי לעזור לנו עם התיקים, איש נפלא.

התחנה הבאה ביג'ינג, שם מחכה לנו פגישה משפחתית מרגשת!