פורסם ב נפאל

"שלום לך ארץ נהדרת…"  נפרדים מנפאל, עד הפעם הבאה

יותר מחודש בילינו בנפאל, הויזה שלנו הסתיימה אחרי 30 יום והיינו צריכים להאריך אותה. לאחר ביקור במשרדי ההגירה הבנו שיש לשלם 30$ לכל מבוגר מגיל עשר ומעלה. למזלנו רק מואב ואני היינו צריכים לשלם, קיבלנו הארכה של 15 יום נוספים. בעבור יום האיחור שילמנו קנס של 3$ לכל אחד כולל הילדים(!).

מסקנה לפעם הבאה: להאריך ויזה בזמן ואף לפני הזמן,אם יודעים שנשארים מעבר לויזה הקיימת.

ברגע שקנינו כרטיסי טיסה לתאילנד, נכנסנו כבר לראש אחר.

בימים האחרונים בפוקרה, אני נשמתי כל נשימה באהבה, הבטחתי לעצמי שעוד נחזור, מואב לעומת זאת כבר מיצה ודברים התחילו לעצבן אותו. כמו בכל מערכת יחסים , דברים שבהתחלה נראו חמודים ואפילו מצחיקים, הפכו למרגיזים ומעצבנים. לא פעם הייתי נגררת לתחושות ואז תופסת את עצמי ומרגיעה מייד את מואב. גם הבנות הרגישו את הלך העניינים והתחילו לחלום על תאילנד.

הבנו שכדי להעביר את הימים בנעימים עלינו ליזום פעילויות, נסענו באוטובוס מקומי (זו אטרקציה בפני עצמה) ואפילו שהיה צורך להחליף אוטובוס בדרך, הרגשנו כבר מנוסים ונסענו בכיף עם המון צחוקים

הגענו למוזיאון ההרים הבינלאומי, כרטיס כניסה היה יחסית יקר, 400 רופי, שהם כ-4$. הילדות לא היו צריכות לשלם, אז לא היה נורא כ"כ אחרי הכל.

הדרך למבנה המוזיאון ירוקה ופורחת, והיה מאוד נעים ללכת עם המוני התיירים בעיקר הודים 

רגע לפני הכניסה קיבל את פנינו דגם של הר המצ'פצורה מעין מתקן טיפוס, והבנות מיהרו לטפס כולל גלוש הקטנטנה. שמאז שהתחילה את צעדיה הראשונים, מנצלת כל הזדמנות להתאמן בהליכה.

המוזיאון עצמו רחב ידיים- הכוונה ענקי! מפלסים על מפלסים ועל הקירות מעט תמונות, פה ושם מייצגים ובובות אבל התחושה היתה של אולמות גדולים ודיי ריקים ולכן גם לא היתה הרגשה של המון אנשים שהגיעו. הבנות התרוצצו מדגם לתמונות העצומות, גלי רצה וכולם היו שמחים. מואב הפליא בהסברים על היווצרות הרים וקרחונים והבנות שאלו שאלות באמת נהננו.

אחרי כשעה וחצי שעתיים, הרגשנו שמיצינו והבנות כבר היו רעבות, ביציאה ממבנה המוזיאון היתה מסעדה ונכנסנו אליה. זללנו מומו ופראטה (פיתה ממולאת בתפוא מתובל), ויצאנו בשמחה לאוטובוס מקומי. הנסיעה היתה מלווה בהומור כדרכנו באוטובוסים המקומיים, הנפאלים מאוד מתלהבים מגלי והיא מסרבת לשתף פעולה וכולם מחייכים.

כשהחלפנו לאוטובוס השני, הוא היה עמוס ברובו, רוני ואלה ישבו בספסל האחורי, גלי ואני בספסל אחד לפניהן ומואב ישב בחלק הקדמי. אבל אז עלו עוד ועוד אנשים וגבר מאוד מבוגר התיישב בהצטופפות ליד אלה ורוני ובין השאר השתעל ודיבר ונשען עליהן כשהתכופף לכיוון החלון. הבנות לקחו את זה יחסית בטוב,

מידי פעם הסתובבתי אליו וסימנתי לו לזוז מהן קצת, לא נראה לי שזה עזר אבל הבנות הרגישו יותר טוב, וזה בעצם מה שחשוב.

הגענו לתחנה שלנו וירדנו, הבנות לא הפסיקו לדבר על איך שהאיש הסריח יותר מפח זבל, ולא הפסיקו לצחוק…

ההליכה למלון היתה מלאת סיפורים מצחיקים ושוב ניצלנו את ההזדמנות להזכיר לבנות שכל מה שקורה, הן חוויות.

ביום למחרת אלה החליטה שהיא רוצה לעשות צניחה עם מצנח רחיפה, זו אחת האטרקציות היותר מבוקשות בפוקרה, ואחרי שפגשנו את משפחת דהאן, ושני ילדיהם שפי ונמרוד שמאוד התחבבו עלינו, נמרוד סיפר לאלה שהוא מתכוון לצנוח למחרת היום, שפי כבר צנח כמה ימים קודם. אלה התלהבה ובקשה גם להצטרך ואנחנו בלי לחשוב יותר מידי, הסכמנו!

וכך למחרת בבוקר מואב יצא עם אלה בג'יפ שלקח אותם לנקודה גבוהה בנגראקוט  (זוכרים את נקודת התצפית המדהימה שממנה נשקף נוף רכס ההרים בצורה מושלמת? אז זה שם, רק שהיה דיי מעונן באותו היום, אבל עדיין מאוד גבוה) אנחנו באותו הזמן לקחנו מונית לנקודת האיסוף, כדי לפגוש את אלה כשתנחת. 

לקח כמעט שעתיים עד שאלה נחתה, ובדעבד התברר שחיכו קצת למעלה מסיבות שונות: עננים, רוח, עומס צונחים וכאלה… בינתיים אתם יכולים רק לשער את המחשבות שהתרוצצו בראשי ואולי גם לאוהד אבא של נמרוד שיחד המתנו וכמובן הילדים רוני ושפי ואופיר ואמא שלו ויקי שהצטרפו אלינו. בינתיים נהננו מהצניחות של האחרים, ומכל הפרפרים שהתעופפו, הצלחתי אפילו להנות משיעור צילום למתחילים מאוהד שהתברר (גם) כמורה לצילום.

ואז ללא כל התרעה נמרוד הגיע, היינו מאוד מופתעים אך מייד התחלנו לצלם, ואז המדריך שלו, שהיה בטוח שאלה ונמרוד אחים, הראה לנו איזה מצנח הוא של אלה והתחלתי לצלם את אלה וכמובן שהודיתי לעצמי על העדשה הגדולה שקניתי למצלמה החדשה שלי, מה שאפשר לי לצלם אותה יחסית מקרוב.

אלה נחתה וההתרגשות היתה גדולה, את הדרך חזרה לסוכנות עשינו בהסעה של הצונחים עם המדריכים שלא הססו ודחסו אותנו באהבה לרכב שלהם

למחרת, היה יום הפרידה ממשפחת שטרן, איתה בילינו והפכנו חברים בשבועות האחרונים, הם ממשיכים להודו ואנחנו לתאילנד.

פתחנו את הבוקר בארוחה טעימה במסעדה מקומית ליד המלון שלהם, ובהמשך לקחנו סירת פדלים גדולה באגם, לקחנו אתנו חטיפים ומים ויצאנו לדרך. היה יום ממש כיפי, דוושנו לאי בראהי שבאגם עליו סיפרתי בפוסט הראשון על נפאל, 

חצינו אח"כ לגדה השניה והילדים שיחקנו ונהנו למרות שנגמרו כל הגלידות והמשכנו לדווש אל תוך השקיעה 

חזרנו מרוצים, שמחים ובעיקר רעבים והמשכנו ישירות למסעדה איטלקית קטנה עם הפיצות המושלמות אותה אמצנו לאחרונה. נפרדנו ממשפחת שטרן בחיבוקים ובתקווה לשמור על קשר ועוד להפגש בהמשך הטיול…

בימים שנותרו ניצלנו את הזמן והלכנו למסעדות שקיבלנו עליהן המלצות: שייק אוראו ענקי, שוקו קר עם קצפת מעל ועוד. 

אבל בערב תמיד חזרנו למסעדה שהפכה לביתנו השני, האור טו קיי. הבעלים עודד הפך לחבר, ותמיד מאוד נעים להגיע, להתרווח על הכריות לצד השולחנות, המלצרים שכבר הכירו אותנו והבנות שמרגישות ככ בנוח להסתובב חופשי ולפגוש חברים ממשפחות אחרות שגם הגיעו לשם.

השיא היה, בערב האחרון, הרגשנו תחושה חגיגית של פרידה, עודד הגיע אלינו מרוגש, מתבאס שעליו להפרד מגלי בעיקר, וניסה כדרכו (בכל פעם שהגענו) לקרוא לה ולשחק איתה. הפעם באופן מפתיע היא חייכה אליו חיוך גדול ונפלה לזרועותיו המאושרות, כאילו הבינה שזהו הערב האחרון בפוקרה.

היו המון ילדים בערב הזה, ספרנו חמש (!) משפחות שהיו שם 4 ישראליות ואחת אמריקאית, כל הילדים התגודדו סביב אוהד, מורה בלב ובנפש שגם הוא ומשפחתו (מורן אישתו, נמרוד ושפי הבנים המקסימים) מטיילים חצי שנה, ועושים כל אתגר אפשרי בהצלחה ובשמחה. ולענייננו, הוא הכריז על משחק והזמין את הילדים שהגיעו בשמחה, עד מהרה כולם היו שקועים במשחק

 אנחנו ההורים יכולנו לקשקש ולהחליף חוויות וטיפים ביננו, היה ערב נפלא, סיכום מושלם לארץ נהדרת והעיר פוקרה בפרט.

למחרת נסענו באוטובוס תיירים לקטמנדו, 8 שעות הכוללות שתי הפסקות, עברו עלינו בנעימים יחסית. גלי ישנה רוב הדרך מה שהקל על העניינים מאוד.

הימים הבאים בקטמנדו היו קצרים ועמוסים, ביום הראשון לקחנו מונית לשלוש האטרקציות שטרם הכרנו לבנות: מקדש הקופים, פטאן ובודנאת.

צלמת: רוני גפני

הבנות התלהבו מהמקדשים (אני חושבת בגלל שלמואב ולי זו לא הפעם הראשונה בנפאל, חסכנו במקדשים ולכן הבנות עוד התלהבו מהם)

 בפטאן ובבודנאת נשארו זכרונות מרעידת האדמה והכל עסקו בשיפוצים. הכניסה לפטאן עלתה 1000 רופי מעין כספי סיוע לשחזור המקום.

זה לא הפסל של ציפור האבן, הפסל נהרס ברעידת האדמה וכרגע בשיפוצים. זהו פסל שמקביל אליו

נכנסנו בפטאן למוזיאון שהיה גדוש
מידע על האלים גם על הבודהיזם וגם על ההינדואיזם. הבנות הלכו ממיצג אחד לאחר וזיהו את האלים שהכירו עוד מהודו.

למחרת, היום האחרון בנפאל הגיע, החלטנו להקדיש אותו לקניות ולמשלוח חבילה לארץ עם דברים שאנחנו לא צריכים, וכאן המקום להמליץ ליוצאים לטיול כזה או דומה, בהתלבטות האם להביא משהו לטיול או לא, תרשו ל"לא" לנצח, לא תשמעו אותי אומרת הרבה פעמים לא, אבל בעניין הזה, פשוט חבל על הגב שלכם, על הסרבול, אנחנו שלחנו 17 קג לארץ ועדיין התיקים שלנו מלאים (קודם היו מפוצצים).

נוסעים לקניות וגלי משתוללת במונית

ממש ברגע האחרון נזכרתי שאני צריכה לנסוע לניו רוד, הרחוב בו קניתי את המצלמה שלי, רציתי לבדוק משהו בנוגע לעדשה, השעה היתה כבר אחרי חמש ואני התעקשתי ללכת (טעות!!!) התנועה בכבישים היתה עמוסה בטירוף, הנפאלים רק סיימו לחגוג את חג העפיפונים (הדשאיין) שסיפרתי עליו בפוסט הקודם וכבר היו בהכנות לחג הבא: הדיפא וואלי, הוא חג האורות,  כל העיר מתכסה בנורות צבעוניות, הבניינים, הקניונים, 

בנסיעה הזו גיליתי לפחות שלושה קניונים ממש קרובים לתאמל, זהו רחוב התיירים,שם היה המלון שלנו. התנועה כאמור היתה מטורפת, אופנועים בהמוניהם נוסעים בכל רווח בין הרכבים שגם הם בהתנהגות דומה ללא התחשבות אם הם בנתיב או לא. הנהג באנגלית בסיסית ביותר הסביר לי שיש מייקרו, טנדר שהוא כמו מונית שירות אצלנו, נוסע בשגעון כמו אצלנו ואחר כך האופנועים ואחר כך המוניות. זה המקום לספר שהנהיגה בנפאל היא ממש חסרת התחשבות, המטרה של כל נהג היא להגיע כמה שיותר מהר, אין התחשבות באנשים מעבר חצייה אין לו כל משמעות, חציית כביש ברגל היא מאתגרת פלוס. אפילו השוטרים שמכוונים את התנועה עושים זאת ללא התחשבות בהולכי הרגל. וגם הנהגים נצמדים לרכבים שלפניהם חותכים, עוקפים הכל הולך.

ופתאום… המנוע של המונית שנסעתי בה כבה ולא הסכים להניע שוב, הנהג המתוסכל ניסה שוב ושוב בעת שהרכבים מאחורינו לצפור בעצבנות, הוא יצא מהרכב וניסה לדחוף אותו לשולי הכביש, בשלב הזה יצאתי מהמונית והצעתי לו שאמשיך ברגל ואולי נפגש אח"כ והוא הסכים.

את הדרך ברגל עשיתי במהירות, לאחר ששאלתי כמה מקומיים את הכיוון לרחוב, תוך כרבע שעה הגעתי. הרחוב שקק אנשים, מוזיקה, דוכנים וכמובן אורות וטיקות צבעוניות לרגל החג הקרב הגעתי לחנות ולא מצאתי מה שחיפשתי והמוכר בחנות המצלמות עצבן אבל לא התחרטתי שהגעתי כי המראות היו נפלאים. רוב הדרך גלי ישנה במנשא והתעוררה כשהייתי בדרך חזרה כשלקחתי ריקשה בדרך למלון שהיתה צבעונית ויפה.

טיקות בשלל צבעים לחג

כשהגעתי חיכו לי כולם רעבים, הצעתי לנהג הריקשה עוד 50 רופי שיסיע את הבנות למסעדה ואני צעדתי לידן, כך הוגשם עוד חלום לבנות שמאוד רצו לנסוע בריקשה.

אכלנו ארוחת ערב מפנקת ויקרה ביחס לתקציב שלנו בנפאל 3300 רופי, במסעדת לה דולצ'ה ויטה, אוכל איטלקי משובח, מסעדה שזכורה לי עוד משנת 2003, בביקורי האחרון.

אני כותבת עכשיו בטיסה לתאילנד, בחברת נפאל אירליינס, אחרי המתנה של שעתיים וחצי במטוס, ועוד שעה נוחתים כבר… אז נתראה שוב בתאילנד ♡

יללה ביי

פורסם ב נפאל

המחנה האוסטרלי טרק מקסים למשפחות ולכאלה שרוצים לטעום את כל הטוב של נפאל בשלושה ימים

עוד מהיום הראשון כשנחתנו בקטמנדו, התחלנו לברר על טרק שיתאים לנו במסגרת האילוצים של שתי בנות בעלות מוטיבצית צעידה בינונית מינוס ותינוקת במשקל בינוני על הגב ושני הורים מתלהבים שבטוחים שהם באותו הכושר כמו לפני עשר שנים ויותר.

כשהגענו לפוקרה, סוכנויות הטיולים היו תמימי דעים לגבי הטרק המושלם והוא, המחנה האוסטרלי. פגשנו משפחה שעשתה את הטרק וחזרה מבסוטית מלבד הצלקות מהעלוקות… אנחנו נחרדנו מסיפורי העלוקות ומיהרנו לשאול בסוכנויות מה אפשר לעשות בעניין, כולם הבטיחו שזה לא רציני, אז החלטנו לצאת!

אני אזכיר שסיימנו את סיפורינו בכך שהנפאלים חוגגים את החג שלהם ולכן הרבה דברים היו סגורים ומדריכי הטיולים והפורטרים (סבלים) לוקחים תעריפים גבוהים בגלל החג. לכן דחינו את היציאה לטרק ליום רביעי, במקרה גם גלי היתה חולה, והעדפנו לתת לה עוד יומיים להתחזק.

היה זה יום שני, יום לפני יום כיפור, כל המשפחה התכנסה לארוחת בוקר באור טו קיי, ואני מיהרתי להגיע למדיטצית בוקר המתקיימת מידי 11 בבוקר במרכז יוגה ומדיטציה שיש להם גם בית קפה נחמד. המדיטציה היתה מוזרה/נחמדה, לקראת סוף הסשן, היתה לי הארה, שאני צריכה לעשות מדיטציה ליום הכיפורים, מעין התנקות לקראת השנה החדשה, תשליך. בסוף המדיטציה נשארתי עם הנזיר/מנחה המדיטציה ושאלתי אם אוכל לשכור את חדר המדיטציה וסיפרתי לו על הרעיון שעלה לי. הוא מייד הסכים לתת לי את החדר ללא תמורה (!) ואמר שיש תיבת תרומות ואם אני רוצה אני יכולה לתת שם משהו.

חזרתי למסעדה, ומייד הכנתי שלטים ובליבי תקווה שמישהו ירצה להגיע.

את השלטים מואב תלה בשלושה מקומות האהובים על ישראלים צעירים ואף פרסמתי פוסט בקבוצה באינטרנט.

למחרת בבוקר, התעוררתי מוקדם בהתרגשות, ויצאתי החוצה להתכונן לקראת השיעור. כשיצאתי הבחנתי שהשמיים בהירים וללא עננים והראות מדהימה, חזרתי מהר לחדר, הערתי את מואב ויחד החלטנו לעלות לסראנגקוט,  לראות את הנוף הכל כך מדהים. ירדתי למטה להזמין מונית, בגלל החג המחירים היו מופקעים, אך הצלחתי בגלל קשרים עם נהג שנסענו איתו כבר פעמיים לקבל מחיר סביר.

עליתי חזרה לחדר והתחלנו להעיר את הבנות ששיתפו פעולה, התארגנו בצ'יק. ויצאנו לדרך, השעה היתה 7:30 בבוקר.

הנסיעה באוטו היתה נהדרת, לא הפסקנו להתלהב מהנוף ומהשמיים הנקיים. הנהג היה נורא לחוץ, אבל שיתף פעולה, היום זה היה יום השיא בחג שלהם, היום בו מתקיימת הפוג'ה, טקס רציני ששמים טיקה בעין השלישית עם המון אורז וכל המשפחה מתאחדת לסעודה גדולה, זוכרים את עז ההרים מהפוסט הקודם?  אז הבטחנו לו שלא נהיה למעלה יותר משעה ואפילו פחות והוא מעט נרגע.

הגענו למעלה, והיה ממש מופלא!!!! הילדות שמחו ומייד צילמנו סרטונים לכיתה שלהן, וצילומים במגוון פוזות, ועם כל המשפחה וחלק ממנה ועוד ועוד

כשחזרנו לא נשאר לי כבר הרבה זמן להתארגנויות רבות, לקחתי את הטלפון ורמקול נייד שהשאלתי ממשפחת שטרן, ויצאתי לחדר המדיטציה באלכמי, כך נקרא בית הקפה.

הכנתי את המקום, פרשתי כריות, הדלקתי מאווררים, הפעלתי את המוסיקה דרך היוטיוב, והתפללתי לטוב: שיבואו מספיק אנשים, שיזרום,שיהיה אינטרנט, שאנשים יתחברו ועוד ועוד

הגיעו 9 אנשים, לא הכרתי אותם, צעירים אחרי צבא וזוג צעיר שנשוי כבר מספר שנים. מרביתם לא עשו מדיטציה מעולם או שהיו להם חוויות לא כ"כ טובות בתחום.

השיעור נחלק לשלוש, מדיטצית פתיחה, דיון, הכרות והסברים הכוללים שליפת כרטיסי תובנות מרילין ולסיום מדיטצית ניקוי וסליחה, למי שפגעו בנו בשנה האחרונה לשחרור כעס וטינה.

אני לא יכולה לדבר בשמם, אבל אסכם ואומר שאף אחד לא יצא באמצע (!) וכששאלתי איך הרגישו במדיטציה, אז לכולם היתה חוויה טובה ומעצימה, לסיום סיומת אומר שכולם יצאו עם חיוך 😊

למחרת יצאנו לטרק! ארזנו תיק אחד גדול, מוצ'ילה  עם כל הדברים שלנו, השתדלתי לארוז ממש מעט, אבל איכשהו התיק כמעט לא נסגר… ממש ריחמתי על הפורטר שלנו…, לקחנו חבילת טרק שכוללת: הסעה לתחילת המסלול והסעה חזרה בוואן גדול וממוזג, מדריך ופורטר, בסוכנות סוויסה הצהוב, דיל שסגרו לטובת כולנו משפחת שטרן היקרה.

הדרך לתחילת הטרק היתה יפיפיה, השמיים היו נקיים ואנחנו התמוגגנו מהנוף, הבנות התלהבו וצילמו והתרפקו על המיזוג המרגיע.

היום הראשון בטרק, הוא היום הכי קשה מבחינת העלייה של שעתיים זמן נפאלי, מה שיכל להיות בקלות 5 שעות. ואנחנו התכוננו לגרוע מכל. הכנו את הבנות שהולך להיות נורא קשה, כמו העליה למקדש השלום. עודדנו אותן שזה רק שעתיים וזהו אין יותר ימים כאלו.

יצאנו לדרך, הילדים היו במצב רוח מרומם, הנוף היה מקסים, מזג אויר נעים, מה יכל להיות טוב מזה?

ההליכה היתה במעלה אבל לא נורא כפי שחשבנו, עלינו מדרגות רבות והנוף נראה יפה יותר מתמיד. רוני ואלה טיפסו, יחד עם חברן החדש אופיר ממשפחת שטרן. מידי חצי שעה נעצרנו למנוחה קלה והמשכנו, ההפסקה הראשונה, היתה כאשר ראינו נדנדה ענקית שנבנתה מבמבוקים שנקשרו עם חבלים.

נדנדה נפאלית

הדרך עברה בקלות יחסית והבנות כל הזמן אמרו שבכלל לא קשה כמו "שהבטחנו" ואנחנו אמרנו להן שזה בגלל שהן כבר בכושר והרגליים שלהן חזקות וממש כל הכבוד! והתכוונו לכל מילה

כאשר הגענו ליעד שהוא בעצם המחנה האוסטרלי (אוסטרליאן קמפ – Australian camp) היינו כמעט מופתעים.
נגלה לעיננו מעין מישור מוגבה ועליו מספר גסטאהוסים, ולכל אחד מהם חצר מטופחת בדשא ובפרחים. לכל אחד היתה גם נדנדה כמו זו שראינו בדרך. הילדים התלהבו, אופיר והבנות הלכו להתנדנד והבנים/גברים הלכו לשחק כדורגל עם הנפאלים ואל תשאלו אותי מאיפה היה להם כח… אבל אמרתי לכם שלא היה יום קשה במיוחד.

נכנסנו להתקלח, ולפני כן בעידוד המדריך והפורטר, הזמנו לנו משהו קטן לצהריים. הזמנו פופ קורן ואורז עם ירקות. המחירים היו מופקעים, מנת פופ קורן ב-200 רופי זה מטורף!

מחירי החדרים מאוד זולים, אבל האוכל ממש יקר, בטרק מקובל שהיכן שישנים שם אוכלים כדי שישתלם להם לארח במחיר נמוך והאוכל כאילו מפצה. ואגב בכל מקום שאנחנו אכלנו המדריך והפורטר, ממש נכנסו לתפקיד המלצרים ודאגו לנו לכל דבר שרצינו ובתמורה הם קיבלו לינה וארוחות מהמארחים.

הבנות התלהבו מאוד מהחברותה עם אופיר הבן של משפחת שטרן, שהם בקשו לישון יחד "בחדר ילדים" כאמור מחיר החדרים הוא זול ומייד הסכמנו למרות שהיה לי ברור שבלילה לפחות ילדה אחת "תתגנב" חזרה אלינו, אבל תמכנו באהבה

חדר הילדים

בערב היה ממש קר, אחר המקלחות היה צריך ממש ללבוש בגדים חמים, היה עדיין מוקדם אחרי ארוחת הערב, אז החלטנו להזמין לנו קנקן תה גדול ולשבת לנו בכיף במסעדה עם קלפים ונשנושים. בסופו של דבר, הלכנו לישון מוקדם, גם כי לא היה כבר מה לעשות, גם כי היינו עייפים , גם כי האינטרנט היה ממש גרוע וגם כי המדריך אמר שקמים לזריחה מדהימה וזו בעצם הסיבה העקרית.

אחרי לילה גשום בטירוף, הבוקר הגיע סוף סוף. ויצאנו לנקודת תצפית קרובה לגסט אהוס שלנו, שם התקבצו כבר לא מעט מטיילים שבאו כמונו לחזות במראות המהממים של זריחה מעל ההימאלייה ולא משנה כמה פעמים אני אגיד את זה ואצלם את זה או סתם אבהה בזה אף פעם לא נמאס לי מהיופי המרהיב של ההרים המושלגים האלה. אז אני אפסיק להתלהב במילים ופשוט אעלה תמונות ותבינו לבד.

 

היום השני של הטרק היה מתוכנן להיות יום ארוך של 6 שעות הליכה, כי צמצמנו שני ימים ליום אחד. העניין היה שהחלק הראשון של היום היה בו קושי מאוד מסוים והוא…עלוקות(!) כן, כן, כמה מגעיל,מפחיד, מלחיץ שזה נשמע (אתם תבחרו) כך זה היה ויותר מזה. ידענו שזה שירדו גשמים מטורפים בלילה רק מעודד את היצורים האלו לצאת מעל לפני האדמה, אך שמרנו על אופטימיות בעיקר בשביל הילדים.

התחלנו ללכת, כשידענו שנראה אותן מתישהו, הדרך היא יחסית במישור ואפילו חצי ירידה כזה כך שזה לא ממש קשה. ואז כשהגענו אל כר דשא, שבכל הזדמנות אחרת רק הייתי רוצה לשבת עליו בכיף, התחלנו לראות אותן, בהתחלה בבודדים "הינה עלוקה", "אוי עלתה לי על הנעל…", "אמא, מהר תורידי לי אותה מהנעל…" ולאט לאט הן היו בהמוניהן. הבנות הלכו במהירות (וגם הבנים) הן לא הסכימו לעצור. ועצרו רק כדי שנוריד להן את העלוקות שטיפסו להן על הנעליים, כי בכל פעם שעצרנו רק טיפסו עלינו עוד ועוד.

וכך יצא שדרך שהיתה אמורה לקחת כמעט 3 שעות עשינו בפחות משעתיים. מלווה בבכי מפעם לפעם והרבה הורדות של עלוקות מנעליים. לבסוף הגענו לדאמפוס, כשהגענו היינו מעט מופתעים, טוב ממש רצנו את המסלול שהיה אצור להיות כמעט פי שתיים ארוך בזמן, אפילו המדריך היה מופתע. וכך יצא שהפסקת הצהריים היתה בסביבות עשר וחצי במקום 12 וחצי.

היעד הבא שלנו היה אוסטם, כפר נחמד שנמצא על גבעה דיי גבוהה שאמורה להעניק עוד חוויית נוף מדהימה. המדריך סיפר לנו ביום הראשון שהוא נולד באוסטם והוא רוצה לקחת אותנו לבית הוריו ולארח אותנו עם תה. אנחנו כמובן שמחנו מאוד.

הדרך לאוסטם מאוד יפה, מלבד החששות של הילדים שכל הזמן ווידאו שסיימנו עם העלוקות, השמש היתה יחסית חזקה, הדרך היתה רחבה לפחות במרביתה מישורית. ורק כשהתחלנו לעלות על הגבעה כי הכפר ממש בקצה הגבעה היתה עלייה לא תלולה מידי, אבל אז השמש הואילה בטובה להתכסות בעננים ולאפשר לנו לטפס בנינוחות יחסית. ואז הגענו אל כפר הולדתו של זיבאן המדריך הצעיר שלנו.

את פנינו קיבלו אמא של זיבאן, וסבתא וסבא שלו, שמאוד התרגשו, מהאורחים הרבים שהגיעו לביתם הצנוע, וכשאני כותבת צנוע, אני מתכוונת פחות מצנוע או מבסיסי או מכל דבר שאנחנו בחיינו רואים כמובן מאליו, כמו: מים זורמים, חדרי שינה, מטבח עם שיש, כיור, מקלחת ושירותים בתוך הבית, ארונות בגדים, בקיצור, אין כלום…אבל חיוך גדול. כששאלתי את זיבאן, מי בנה את הבית הוא ענה לי בגאווה: סבא שלי! הוא היה ממש גאה בבית המפואר של משפחתו.

כדרכו לשרת אותנו כמו במסעדות השונות בהן אכלנו, מיהר זיבאן לשאול כל אחד ואחת, מה נשתה? תה שחור או תה עם חלב. חלקנו בקשו תה שחור וחלקנו בהם אני בקשנו עם חלב, דבר שקצת התחרטתי עליו אחר כך, כי לקח המון זמן להכנה…

זיבאן מיהר למטבח והביא מלפפון שנראה כמו אבטיח אישי, והחל חותך בסכין ענקית פרוסות ענקיות ואז חילק לכל אחד מאיתנו בגאווה. כולנו מאוד התרגשנו מהמלפפון העצום, שאגב, תוצרת הגינה הפרטית שלהם כמובן.

כולנו זללנו את המלפפון שהיה מאוד טעים להפתעתנו… ואנחנו חילקנו להם עוגיות וחטיפי שוקולד קטנים. וכולנו שמחנו.

הנפאלים ידועים בהתלהבות שלהם מתינוקות, ולכל מקום שאני הולכת עם גלי תמיד יש נפאלי או נפאלית שנגשים מרימים או מלטפים, ומראים את חיבתם. גלי מצידה, בורחת (אם היא מצליחה) ובוכה לרוב.  הפעם אמא של זיבאן הצליחה להרים את גלי בלי שתבכה, ואז הסבתא גם רצתה כמובן וגלי סרבה בתוקף, אבל הסבתא לא ויתרה, ניסתה שוב ושוב, קטפה לה פרחים, וניסתה לפתות אותה בכל מיני חיוכים וקולות עד שלבסוף הצליחה להרים אותה למספר שניות בתמורה לפלח מלפפון, והסבתא היתה מאושרת!

קיבלנו סיור בתוך הבית, שזה בעצם חדר אחד, נכנסנו, צילמנו ויצאנו בהתלהבות, מרבית הכלים עשויים נירוסטה, תלויים בסדר מופלא על הקיר, סיר לאידוי אורז מונח על מיטת עץ מחוסרת מזרן. בצידו האחר של החדר שתי מיטות יחיד קטנטנות ולראשן ארון בודד ומעליו שעון.

 

לסיכום הצטלמנו תמונה קבוצתית והמשכנו ליעד הסופי שלנו הוא הגסטאהוס בו נבלה את הלילה השני והאחרון בטרק.

בהמשך הדרך חיכתה לנו עלייה לא רצינית, ככה לפינלה, הגוף כבר עייף, השרירים כואבים לכולנו, הילדים משתדלים לא להתלונן יותר מידי ואנחנו ההורים מנסים לשמור על חיוך ומוטיבציה כי הינה אנחנו כבר ממש בסוף. ואכן הגענו לגסט אהוס, מבנה פשוט, עם גינה מטופחת, ללא אינטרנט , קצת מבאס, אך לאחר בדיקה באזור הבנו שאין בשום מקום אינטרנט, הזמנו ארוחת ערב ונכנסנו למקלחת שהיתה חמה ונעימה עם זרם מים מאוד טוב שמייד כולנו הרגשנו מצוין.

הארוחות בטרק לא היו מזהירות, ומאחר ושהמדריך שלנו התעקש להיות המלצר שלנו, למרות שהוא לא באמת מכיר את המלון ומה הוא מגיש, אז הרבה פעמים היו טעויות בהזמנה. את הילדים זה יכל ממש לתסכל, כי ההמתנה לאוכל היא מאוד ארוכה . וגם המבוגרים מתחרפנים מזה , אז בטח ובטח הילדים.(ארוכה זה בסביבות שעה וחצי-שעתיים)

זוהי הקדמה לארוחת הבוקר, שלמחרת. מתברר שארוחת הערב לא היתה משביעת רצון או בטן (אני נשארתי עם גלי בחדר כי היא כבר נרדמה) ומשפחת שטרן ממש התייאשו מהבישול המקומי, השף היה בחופש מתברר. וויקי ממשפחת שטרן נכנסה למטבח והכינה שניצלים. ואז הכריזה שמחר בבוקר, אנחנו נכין ארוחת בוקר במטבח, ובקשה ממואב להודיע לי.

למחרת בבוקר הלכנו לכפר האקולוגי ואכלנו שם ארוחת בוקר, ובשלב מסוים כשהבנו ששוב המדריך שלנו עשה קצת "סלט" בהזמנות, ויקי ואני נכנסנו למטבח והתחלנו לחתוך סלט, להכין ביצים קשות, ביצת עין ועוד ועוד. צוות המקום היה ממש מבסוט, ובקשו שנבשל להם ארוחת ערב. התנצלנו שאנחנו עוזבים אחרי ארוחת הבוקר אבל מאוד נהנינו ואנחנו מודים להם על ההזדמנות לקחת חלק בהכנות של הארוחה.

המקום הוא כפר אקולוגי והם מגדלים את מרבית הירקות, מלפפונים, עגבניות, קישואים, דלעות, תותים, צ'ילי כמובן, תירס ובטח עוד המון שפיספסתי. יש להם תרנגולות לביצים וכן פרות ועזים מהן הם חולבים חלב פעמיים ביום ומכינים, יוגורט (קארד) המסורתי, חמאה וכמובן משתמשים גם בחלב עצמו. המדריכה המקומית לימדה את הילדים לטחון את גרגרי התירס בטחינה גסה למען הכנתם למאכל התרנגולות. הטחינה נעשתה באמצעות אבני ריחיים, וההתלהבות היתה גדולה, כמובן שגם אנחנו המבוגרים לקחנו חלק בעשייה.

בסיום טחינת התירס, אספו הילדים בהתלהבות את כל התערובת ונגשו להאכיל את התרנגולות, אתם יכולים לתאר את ההתרגשות של הילדים כשרצו להאכיל את התרנגולות.

השעה היתה כבר כמעט 12 בצהריים, הזדרזנו לפנות את החדרים שלנו בגסטאהוס, לארוז צ'יק וצ'אק וכבר היינו מוכנים למסלול האחרון בדרך למטה אל הוואן שחיכה לנו. ההליכה היתה קלה ולא ארוכה, כשעה וחצי בערך. אבל הילדים היו כבר עייפים השרירים כאבו והם רק רצו להגיע כבר לוואן, ובכל זאת הצליחו לשמור על מצב רוח טוב!

עוד קצת נוף מלמעלה

ליד הוואן, היו כמה חנויות קטנות עם שתיה וחטיפים ואנחנו שמחנו לרכוש מעט ממתקים לחגוג את סיום הטרק הנפלא הזה.

גלי עם אחד החטיפים האהובים עליה
חלק מבעלי החיים שפגשנו בדרך
פרחים ושאר גידולי שדה
ילדים שפגשנו בדרך

אני מודה שמבחינתי זהו טרק קצר מידי, הייתי ממש רוצה לעשות איזה שבוע בהרים בכיף. אבל זה יחכה לביקור הבא שלנו. ומה יאפשר שיהיה זה עוד בטיול הזה 🙂

ממש בקרוב נחגוג חודשיים בטיול. ואני יכולה להקדים ולסכם, שלצד האתגרים הרבים בטיול אנחנו מאוד נהנים מהביחד, יש הרבה זמן איכות  לבלות יחד, לדבר, ליצור, לטייל, ללמוד וכן… גם לריב, להתווכח, להתחצף, לבכות, להתחבק, לנשק… לומדים להתרגל למצב החדש וכל הזמן להשתפר.

אני לדוגמא, עוד לא הספקתי לסיים לקרוא את הספר הראשון שלי ויש לי עוד הרבה בתיק שמחכים. ואת זמן האיכות שלי עם עצמי אני מנצלת בעיקר בלילות אחרי שכולם נרדמו או בבוקר מוקדם לפני שכולם מתעוררים.

אבל יש אופטימיות גדולה, במיוחד שתאילנד באופק והאיים מחכים לנו! ובמיוחד שגלי הקטנה, שמאז צעדה צעד ראשון בערב ראש השנה, מנצלת כל הזדמנות ללכת בעצמה ממקום למקום, כשחיוך של גאווה על הפנים וכולנו מעודדים בהתרגשות, אז תגידו לי, מה יכל להיות טוב מזה?

שיהיה חג סוכות שמח לכולם,

מוזמנים להגיב, לשאול ולהאיר.

לילה טוב ♡

פורסם ב נפאל

 "זו מתנה לראש השנה, שתהיה לי שנה טובה ומתוקה…" מתחילים שנה חדשה בנפאל

פתחנו את ראש השנה ב"ארוחת חג אלטרנטיבית"קראו לזה התרמילאים הצעירים, שארגנו ארוחה במסעדת האור טו קיי כמובן, הבעלים הישראלי של המסעדה הקצה מקום מיוחד ל-30+ הישראלים שהגיעו מקולחים ומלובשים במיטב מחלצותיהם, במצב רוח חגיגי מצוידים בכלי נגינה. 

בתחילת הארוחה הגיעו נשנושים תוצרת המסעדה ועל חשבונה, מטבוחה, חומוס, חצילים עם פיתות וסלט ירקות וכן מגשים של תפוח בדבש (יש יותר ישראלי מזה?). הצוות המארגן רכש בקבוקי יין לבן ואדום וכל אחד מהחוגגים התהדר בגביע יין על פי טעמו.

את הארוחה עצמה, כל אחד הזמין לעצמו וכולם היו שמחים. בסוף הארוחה הוציאו את כלי הנגינה והחלה שירה בציבור, בתחילה שירי חג ולאחר מכן שירי רוק עבריים באמת כיף גדול.
למחרת נסענו לעיירת קיט במרחק 40 דקות נסיעה, לבאגנס טל – אגם גדול ומרשים, התפנקנו בוואן ממוזג, בנסיעה משותפת עם משפחה נחמדה שפגשנו בפוקרה, משפחת שטרן. מצאנו גסט אהוס נחמד במג'יקונה (האמת, עשינו טיול הכנה יום לפני, אז סגרנו מקום מראש), זהו הריזורט האהוב על הישראלים לפי כל הסוכנויות ונהגי המוניות

הנוף מהחדר שלנו היה כל כך מרשים, שריגש ממש את המשפחות כשהגענו לחדר. 

לבשנו בגדי ים ודלגנו בשמחה לאגם. המים היו חמימים, הבנות שמחו התרגשו, שחו בכיף וגם גלי הצטרפה לחגיגה.

החלטנו לקחת סירה, יחד עם משפחת שטרן (המשפחה שהצטרפה אלינו) והתחלנו לבדוק את יכולות החתירה שלנו באמצעות משוטים, אני חייבת להודות שהייתי בטוחה שזה קשה יותר ממה שזה באמת.

השמש הגיעה לאמצע הרקיע והחום היה גדול. החלטנו לעגון לארוחת צהריים.

 עלינו לחוף והלכנו ל'שריתה' מסעדה הידועה באיכות הדגים שלה. מואב ואני לא מחובבי הדגים. במיוחד כי צריך להתמודד עם העצמות, ובכל זאת נתנו צ'אנס והזמנו דג אחד לשנינו, 

הבנות משתעשעות על הערסל בהמתנה לארוחת צהריים

אחרי שעתיים הגיע הדג, חנוט בנייר כסף, פתחתי בזהירות את העטיפה והתחלנו לאכול היה טעים מאוד! הבנות זללו שניצל וצ'יפס עם סלט ירקות מתובל בשמן זית ולימון, היה נהדר! 

האי שופע פרפרים מדהימים שפקדו אותנו מידי יום לצד צרעות שהפחידו את הבנות מאוד. לנו זה נתן תחושה של גן עדן.

ירדנו שוב לאגם, הפעם רק רוני, אלה ומואב חזרו לסירה והמשיכו לחתור ומידי פעם לקפוץ למים להתרעננות.

למחרת בבוקר, אחרי לילה לא פשוט, של שינה טרופה וזאת הודות למזרנים הקשיחים, אחרי ארוחת בוקר טעימה שבושלה על ידי סובה, בעלת הגסט אהוס הנפלאה שלנו, שהכינה לנו באהבה לפי הזמנה כל אחת ואחת מהמנות שהזמנו, אנחנו והשטרנים. 

אחרי ארוחת הבוקר החלטנו לרדת למים, גלי נרדמה ואני ניצלתי את ההזדמנות לקריאה בספר, בזמן שהיא ישנה בערסל שתלוי במסעדה הסמוכה לאגם.

באחת ההצצות שלי על הבנות לעבר האגם הבחנתי בשלט בעברית (אגב המון שלטים כתובים בעברית, אכן מעוז הישראלים) בשלט צוין שמה של נערה בשם עומר שמש.

 יחד עם המוני הפרפרים המדהימים שרפרפו סביבי נזכרתי בפרויקט הפרפרים של עומר, אליו נחשפתי לפני שנה ואף כיתתה של רוני הבכורה שלי, לקחה בו חלק. מהות הפרויקט במעשה טוב שמעבירים הלאה עם הצמידים של עומר. בשילוב הסלוגן המוכר 

butterflies are forever  אני מודה שעמדו לי דמעות בעיניים.

באגנס הוא מקום נפלא, רגוע, נעים ומאוד מאוד יפה. למעט עניין המזרנים, שגם הם בלילה השני היו נסבלים יותר ואנחנו יצירתיים יותר (מואב ישן על הרצפה),או עייפים יותר אבל בסופו של לילה, ישנו יותר טוב והתעוררנו בכיף ליום האחרון, הזמנו ארוחת בוקר, ארזנו את התיקים . ואחרי הארוחה ירדנו כולם לאגם בפעם האחרונה.

הדרך אל האגם

בפוקרה המתין לנו החדר שלנו בגסט אהוס, והרגשנו ממש כמו שחוזרים הביתה. למחרת נסענו למוזיאון הפרפרים בעיר. אני רק אספר ששמעתי על המקום הזה מהאפליקציית טריפ  אדווייזר ושזה נחמד לבדוק מדי פעם במקורות שונים, כי מוצאים לפעמים מקומות שהם פחות מוכרים אבל ממש שווים כמו המקום הזה, בו הסתובבנו ממש לבד ונהננו מאוד.

הגענו לקמפוס בפוקרה במונית שדרשה הרבה מידי כסף, אז שילמנו רק לנסיעה הלוך (בדיעבד החלטה מצויינת, חכו…חכו..) נכנסנו בשער הגדול בו ישב שומר, אלו ימי חג בנפאל ובהתחלה חששנו שיהיה סגור, ולשמחתנו היה פתוח מאוד.

המבנה נראה מקסים כבר מבחוץ, מעוטר בפסלי דמויות שונות, בעמודים התומכים בגג,

 וציורים מושקעים על הקירות הכוללים בעלי החיים המובלטים מהקירות, הכל באיכות מעולה, ושמור מאוד! הבנות שמחו להצטלם ליד חיות נבחרות, לגשת לגעת בתבליטים, אפילו גלי מצאה מרחב לזחילה/הליכה. 

קבלת פנים חמימה וגם מנחה את הבנות על תנוחות צילום

אספר בהתרגשות שהחל מערב ראש השנה, גלי התחילה ללכת, בכל פעם מוסיפה עוד כמה צעדים ברצף, וכולנו מתרגשים מאוד ומעודדים אותה בשמחה. ונחזור למוזיאון, המקום מחולק ל-4, המבואה, בה יש בעיקר ציורי קיר מדהימים עם בעלי החיים המובלטים, בחדר משמאל, יש אולם בינוני, ובו מייצגים והסברים על מבנה הקרקע, ושינויים שחלו בקרקע במהלך שנים/תקופות, מבנה היבשות, הכולל הסברים, הכל מונגש יפה ומאוד מעניין, חלק על לוחות וחלק על הקירות. 

משם ממשיכים לחדר המלא פוחלצים, בעיקר של ציפורים ומכרסמים קטנים, זה החזיר אותי עשרות שנים לאחור, שפעם במכללת רופין בעמק חפר, היה מוזיאון דומה, שהגענו לביקור כשהיינו ביסודי, וכל החיות המפוחלצות, סודרו כאילו בסביבת הטבעית, כל אחת בתנוחה אופיינית לה, כולל נמר ענקי, שבתור ילדה הפחיד אותי… אז כאן במוזיאון, למרבה הפתעתי, הונחו בעלי החיים המפוחלצים, בשכיבה, ונראו מתים (טוב נו…) חבל, אני חושבת שהחווייה היתה טובה יותר אם הם היו מסודרים בתנוחות אחרות.

החיות האלו הוצגו בצורה קצת יותר טוהה

חזרנו למבואה, ופנינו ימינה, שם חיכה לנו האוצר האמיתי! חדר גדוש כולו ב….פרפרים! על הקירות, בארונות עם חלונות זכוכית, אשר בתוכם, סודרו בעדינות המוני פרפרים, מקוטלגים לפי קטגוריות שונות, על הקירות מפת העולם וחלוקת זני  הפרפרים בכל אזור ואזור, מפת רכס האנפורנה וחלוקת זני הפרפרים על פי האזורים ברכס, ממש מדהים!

 וגולת הכותרת היו הארונות החומים ובהם מגירות על מגירות של פרפרים, מסודרים תחת הזכוכית בצורה מופתית, אגב היו שם גם חיפושיות, שפיריות ומגוון חרקים, אבל העיקר היו הפרפרים.

עברנו ממגירה למגירה, התלהבנו מהגדלים, מהסוגים והצבעים המרהיבים, המגירות מעט כבדות, ובכל מקום כתובה תזכורת לנהוג במגרות בעדינות למען יישמרו הפרפרים.

התלוותה אלינו אחת מעובדות המוזיאון, גברת מבוגרת שלא יודעת אנגלית כלל, אך בחיוך נפלא, הציגה לנו את הפרפרים, ונהנתה לראות אותנו מתלהבים, ואם ראינו פרפר גדול, מיהרה לקרוא לנו ולפתוח עבורנו מגירה ובה פרפרי ענק, ולחייך חיוך ענקי לא פחות, לקול תגובות ההתרגשות שלנו.

הבנות מדגימות בעזרת השוואת גודל כף ידן אל מול הפרפרים הענקיים

היה ביקור נהדר,היו גם ציפורים, ומעט מידע על זוחלים ובאמת היה מרתק.

זוכרים את החילזון שמצאנו ליד האגם?

 אני חושבת על אחותי אהובתי, תומי, בעלה ארז ובנותיהם: איתי, סתיו ומיתר, חובבי טבע מושבעים, בעלי ידע אדיר, שהיו יכולים לבלות כאן יום שלם ולהשאר עם טעם של עוד. גם אנחנו נשארנו עם טעם של עוד.

עטלף מפוחלץ בדרך למוזיאון נראה אמיתי

נפרדנו בחיוך וקידת נמסטה, מהמלווה שלנו, ופנינו לצאת מהקמפוס. בדרך החלטתי לקנות נעליים בחנות מקומית ובזמן המדידות, הבנות נשנשו, בוטנים מאיש מבוגר עם עגלה, שמכר את הבוטנים בתוך התרמילים שלהם, חווייה בפני עצמה לקלף את הבוטנים ולזלול אותם בעונג.

מצאתי נעליים, איזה יופי. פנינו לחזור הביתה ולחפש לעצמנו מונית, כשראיתי מקבץ אוטובוסים מקומיים, הצעתי לנסוע נסיעה מקומית שהיא חווייה בפני עצמה. 

הבנות שיתפו פעולה וקפצו פנימה לתוך האוטובוס הבא בתור שיצא לכיוון ה"לייק סייד" כך נקרא הרחוב שלנו. הדרך היתה כמובן הרבה יותר ארוכה ועם זאת מאוד צבעונית וגדושה באנשים שעלו וירדו מהאוטובוס שהתמלא עד קצה גבול היכולת, התרוקן והתמלא שוב. הבנות צחקו, צילמו ולקראת הסוף כמעט נרדמו.

האוטובוס הוריד אותנו בחלק הצפוני של הרחוב תחנה אחרונה, ואנחנו, שהיינו כבר רעבים, ניצלנו את ההזדמנות לבקר במסעדות מעט מרוחקות מהמלון שלנו. ואז ראיתי את המסעדה הסינית, אותה אני זוכרת מלפני שנים, הזמן עשה לה רק טוב, היא גדלה והתפתחה. נכנסנו פנימה לקבלת פנים חמימה, הזמנו מספר מנות, שהגיעו מהר, אולי אפילו מהר מידי (?) אבל הספקנו לראות שמתחת לזכוכית שעל השולחן שלנו היה מעין הורוסקופ על פי השנים הסיניות, 

מייד התחלנו להקריא לכל אחד את השנה שלו. היה ממש כיף עד שהאוכל הגיע, כאמור ממש מהר. האוכל אגב היה מעולה, הזמנו מגוון מנות, החל ממרק מומו, סלטים; כרובית, שעועית ירוקה ועד עוף חמוץ מתוק והכל היה טעים, הבנות לקקו את האצבעות ואפילו שכחו שאין סושי…

בדרך חזרה החלטנו לקנות לנו חולצות נפאליות מודפסות, כל אחת בחרה לה הדפס שהיא אוהבת, ובקשנו שיעצבו לנו את החולצות שיהיו גזורות למטה למעט חולצת הבנים (מואב) היה ממש כיף, צילמנו את המוכר "מכין" לנו את החולצות, גוזר במיומנות את ה"שוונצים" ותוך כדי גלי התאמנה בהליכה לאורך החנות לכל תשואותינו. אגב מאוחר יותר התברר שעלה לגלי החום אבל זה לא הפריע לה ללכת הלוך ושוב בחנות, מתוקה כזאת ♡

בימים האלו חוגגים בנפאל חג נפאלי דיי גדול, הילדים בחופשה 10 ימים, והם נוהגים לשחק בעפיפונים בחג הזה והדבר היותר נורא, להקריב קורבן והוא עז הרים משובח ככל שיכלה ידם להשיג כל משפחה לפי חוזקה הכלכלי, יש שירכשו עז שלם ויש שיקנו בשר במשקל. על כן המוני רועי צאן, יורדים עם העזים מן ההרים המושלגים בימים אלו להציע מרכולתם למקומיים שירכשו עז אחת בסכום גבוה הנע בין 25 א' ל-30 א' רופי נפאלי שווה ערך לכ-300$ כארבע משכורות חודשיות בממוצע. 

נסענו למקדש בודהיסטי לצפות בטקס הפוג'ה המתקיים בימים אלו בכל יום, מהסבר שקיבלתי מהנזירים, אלו ימים קשים מאוד בגלל החג הטיבטי, וההקרבה שהעזים נאלצות לעשות ועל כן הם מקיימים פוג'ות עבור אותן נשמות אומללות. אני התרגשתי מאוד מההסבר, כשישבנו ללכת לפוג'ה, הייתי בטוחה שזה לרגל החג, אך לא העליתי בדעתי שזה 'בגלל' החג ולא לכבודו.

נכנסנו למקדש בדיוק ב-15:30, הנזירים הצעירים כיוונו אותנו למזרנים המיועדים לצופים בטקס. הבהירו לנו שהצילום אסור, אז לצערי אין לי תמונות, אך אנסה לתאר את המקדש המדהים, שהיה כמובן מעט מצועצע מידי אך השתלב באווירה. בקצה האולם היו ארונות עם דלתות זכוכית ועל המדפים בתוכם, מאות פסלי בודהה זהים.  במקביל למזרנים שאנחנו ישבנו עליהם היו במות מוגבהות מעט ועליהם מזרנים עליהם התיישבו הנזירים ומעין דרגש קדמי עליו הניחו את מחברותיהם. ממול במרחק של כמטר, היתה עוד שורה כזו של במות עם מזרנים ודרגשים. ובקצה כל שורה כזו היה תוף ענקי.

התחיל הטקס, שארך למעלה משעה, אני הפעלתי את הרשמקול בטלפון שלי כדי להקליט, נעימת התפילות אליהן התלוותה מידי פעם נגינה בחצוצרות ואף בשופרות וקטניות ענקיות (שהיו מאוד אותנטיים גם עבורנו בעת חגיגות חגי תשרי), ולכל אלה התלווה התוף העצום, שכמו עטף את כל הנגינה והתפילה לאחד. אני התרגשתי, אהבתי וגם מואב. לצערי גלי התחילה לאבד עניין ולפניה גם הילדים הבוגרים, שהחליטו לצאת לשחק בחוץ, ובשלב מסוים גם אני נאלצתי לצאת החוצה עם גלי שממש אבדה סבלנות.

בדרך החוצה מהמקדש, חיכו לנו דוכנים טיבטים שממש התחננו שנרכוש ממרכולתם, צמידים, שרשראות, עגילים והכל משובץ באבני קריסטל צבעוניות כמקובל בנפאל. אז קנינו כמה צמידים והמשכנו לנהג המונית שלנו שחיכה בסבלנות.

כל הדרך חזרה סיפר לנו הנהג, על מצבה של נפאל, מבחינת הממשלה המושחתת, וכמה קשה לגדל משפחה, ולכן יש לו רק שני ילדים, ושהוא היה מעדיף רק אחד, אך אשתו התעקשה. עוד לימד אותנו שהמילה מאיה משמעותה אהבה בנפאלית. תודו שזה היה סיום אופטימי לשיחה פסימית.

איזה יופי ♡

לילה טוב לכולם

מאיתנו הגפני'ס

פורסם ב ימי הולדת בטיול, נפאל

טרק למקדש השלום העולמי, יום הולדת 40, שייט באגם תצפית מסארנגקוט וזוהי רק ההתחלה

אנחנו שבוע בפוקרה, ועשינו כל כך הרבה דברים בזמן הזה שמרגישים כאילו אנחנו כאן חודש. הכרנו את הסביבה, חגגנו, טיילנו, אימצנו מסעדות אהובות, נהגי מוניות, הכרנו המון מטיילים חדשים, בהם 2 משפחות, טפסנו על ההר ירדנו לעמק ופיתחנו תחושה של בית.

התחלנו את השבוע שלנו באגם, הבנות מאוד התרגשו ורצו לשוט, אז לקחנו סירת פדלים קטנה, ויצאנו לפיקניק באי קטן באמצע האגם, את הסירה שכרנו לשעה (שעברה מהר מידי, את הרבע שעה האחרונה הפכנו לשיעור ספינינג משעשע כדי להחזיר את הסירה בזמן). 

אחרי שהתרגלנו לפדלים, הדיווש לא היה קשה. ונהננו מאוד מהנוף המדהים, דברנו, צחקנו ושרנו שירים. 

כשהגענו לאי, "החננו" את הסירה כמו מקצוענים וירדנו בקלילות. הבנות התלהבו ומואב ואני התגאנו בעצמנו על השיוט המושלם 🙂

לאי מגיעים המוני תיירים יחסית להיותו אי קטנטן. זה הזמן אולי לציין שבנפאל קיימת תיירות מקומית והודית מאוד משמעותית. וכשישבנו לנו בפיקניק הנחמד, הגיעו עוד ועוד תיירים הודים מחוייכים שבאו למקדש וצלצלו בפעמונים המקיפים אותו באדרת כבוד.

ביום ראשון החלטנו לצאת לטיול למפל דיוויס, למערה וכפר טיבטי ובהמשך טרק למקדש השלום לקחנו מונית שהביאה אותנו למפל ומשם המשכנו ברגל.

הירידה למערה היתה חלקלקה, מכל הנטיפים שטפטפו וכמעט זרמו מעלינו. עיקר התיירים היו הודים, שמאוד התלהבו לראות משפחה של תיירים ולא הפסיקו לצלם את הבנות עד שהן ממש התעצבנו (הבנות)

אחרי המערה הלכנו לכפר הטיבטי הסמוך, נראה יותר כמו הצגה לתיירים, מבני קרווילות כמו המבנים של הצבא בצריפין, ובפנים תוצרת למכירה בעיקר.

באחד המבנים היה מעין מיני מוזיאון טיבטי, אך הבנות איבדו סבלנות ובקשו ללכת.

אני הצלחתי לגנוב כמה דקות וכמה תמונות במוזיאון שעשו לי טוב בלב

מזהים את הילד הקטן הזה?

הגענו לנקודת ההתחלה לדרך למקדש השלום, זהו מקדש לבן מרהיב הנמצא בקצה הגבעה מעל האגם, ומהווה נקודת תצפית מרהיבה.
הדרך לא היתה קלה כלל, המון מדרגות בשיפועים שונים, הבנות לא אהבו את הדרך, ולדעתי הן היו כבר עייפות. נאמר רק  שאם הייתי יודעת שהדרך תהיה כ"כ קשה לא היינו עושים אותה אחרי שתי אטרקציות . נפאלים שהמליצו עליה, טענו שהדרך לוקחת כ-40 דקות.

העליות היו ממש קשות אבל הנוף היה מרהיב

הדרך לקחה כמעט שעתיים, ואני חושבת שדרגת הקושי לא מביישת כל טרק שאני מכירה. ניצלנו את הקושי ללמוד על סבלנות, על הצלחה, קביעת יעדים והשגת מטרות. הבנות התמקדו, כעסו וגם לפעמים בכו. אך לבסוף הצליחו! וזה גרם להן שמחה, תחושת הצלחה וגאווה וביננו, זה מה שחשוב.

הבנות נהנו לשחק על הפגודה, להצטלם, להשתעשע עם גלי, תוך כדי שהן משתדלת לשמור על השקט, כפי שמתבקש מהשלטים

הדרך למטה היתה הרבה יותר קלה, התלונות מצד הבנות היו הרבה יותר עדינות ויותר בסגנון המוכר, של:"עוד כמה זמן נגיע לאגם?" "יש עוד הרבה?" ו"אמאלה יש כאן קוף!" 

הגענו למטה גאים ובמצב רוח טוב. למטה חיכו סירות עץ פשוטות עם'הנהגים' שלהן, רכשנו כרטיסים ועלינו על אחת הסירות, שהורו לנו עליה ובחורה נפאלית קטנת קומה, השיטה אותנו בלי בעיה לצידו השני של האגם.

למחרת היום, הגיע יום הולדתי ה-40, הבנות היו בהתרגשות על. הבטחתי להן יום כייף במיוחד וכך היה: פתחנו את הבוקר בארוחת בוקר במקום האהוב עלינו בימים אלו והוא הסנדביצ'ים של דפנה, בו אפשר להזמין כריכים בהזמנה אישית וזה מתאים בול לבנות שמעדיפות רק עם עגבניה, או גם מלפפון ובלי מיונז בלי מלח ועוד ועוד

המשכנו לספא בנות בלבד, (מואב נשאר עם גלי) ואנחנו הלכנו לבית ספא נחמד איתו סגרתי מראש, יום קודם לכן, טיפול יום הולדת  מיוחד; חצי שעה פוט מסאז שהפך לשעה כמעט. חצי שעה מסאז ראש+כתפיים+עיסוי פנים ולקינוח לק בציפורניים

המעסות היו מקסימות, צחקו מלא ומאוד דאגו שהבנות יהנו וגם אני כמובן

לק לקינוח

שלב ראשון ביום ההולדת הסתיים. הלכנו לאסוף את מואב וגלי, בדרך לשלב ב' והוא שייט באגם כמובן!!

 

לקחנו סירה לחצי יום, והחלטנו לשוט לגדה השנייה, שם מסתתר מפל קטן… התרגלנו לדווש והגענו דיי מהר. 

אחר כך עצרנו בבית קפה קטן על גדת האגם, לילדות התחשק ארטיק, היה שם ארטיק שוקו וניל, שכנראה מרוב הפסקות החשמל הפשיר וקפא כבר מספר פעמים. אבל לנו זה לא משנה, כיף לנו 
התחיל לרדת גשם ואנחנו חזרנו לסירה שלנו, במצב רוח מרומם 

השעה היתה בסביבות אחר הצהריים, ההתרגשות גדלה יותר לקראת השעה שש, כי חיכתה לנו עוגת יום הולדת מפוארת שהזמנו מהג'רמן בייקרי  (אחד מהם) בפוקרה. הגענו לחדר, התקלחנו התלבשנו חגיגי, ושמנו פעמינו לכיוון המאפייה ואח"כ למסעדה האהובה עלינו

הגענו למסעדה, והנחנו את העוגה על השולחן, המלצרים מאוד התרגשו, ובקשו שנודיע להם כשחותכים את העוגה והם ישימו לנו שירי יום הולדת. היתה אוירת חג, גם אני התרגשתי, מודה.

אפילו הבעלים של האור טו קיי, עודד, הגיע לברך אותנו על החגיגה

היה כיף, בקשתי משאלה, וכיביתי את הנרות, היה מצוין מה יכל להיות טוב מזה?

בין החגיגות לטיולים ישנם ימים שאין בהם תוכנית מוגדרת, מואב ואני למדנו שאם לא עושים כלום, הבנות פשוט מתחרפנות ומתחילות לריב אחת עם השניה ואיתנו. ולכן אנחנו משתדלים בימים כאלו לעשות משימה אחת לפחות. כמו למשל, בתחילת השבוע לקחתי את הבנות וקנינו גלויות לחברות שלהן והכנו להן שנות טובות. הם קישטו וכתבו ברכות  אח"כ הלכנו לחנות לקנות בולים עד השלב האחרון של שליחת הגלויה היה מעולה!

ביום אחר הבאנו בלוק ציור, מכחולים וצבעי גואש והבנות ציירו את הנוף המקסים שנראה מהמסעדה

אנחנו אוהבים  לטייל בטיילת של האגם, בכל פעם קורה משהו מעניין, כמה פעמים אכלנו במסעדה מקומית , פעם מצאנו קונכייה עם חילזון ענקי שגרם לנו להמציא סטנד אפ שלם על חלזונות, ופעם ראינו מוכר קרטיבים מעשה ידיו שנראו ממש טוב אבל לא היו ממש טעימים

על אחד ההרים המקיפים את פוקרה, יש מקום שנקרא סראנגקוט, הקצה שלו מגיע ליותר מ-1,500 מטרים. לשם עולים הרבה אנשים, תיירים בעיקר כדי לצנוח במצנחי רחיפה. המראה של צבעי המצנחים בנוף של פוקרה והרי ההימלייה לא משתווה לשום דבר שאני מכירה.

נסענו לסראנגוט ועלינו לנקודה הגבוהה ביותר ונהננו מנוף מקסים, מצנחים מהממים וארוחת צהריים מקומית טעימה וזולה, צמד בנות שמחות וזוג הורים מבסוטים. 
אגב 'קוט' בנפאלית זה "הקצה הגבוה בהר – טופ אוף דה מאונטיין"

כל כך התלהבנו מסראנגקוט שהחלטנו לנסוע לשם שוב לפנות בוקר לראות את הזריחה מעל ההימלייה.  אך היה זה בוקר מעונן כל כך ולא ממש הצלחנו לראות את הרכס
בתוך כל הפעילות הגדולה השבוע היו גם שתי חגיגות של הנפאלים, האחת היתה יום התייר בנפאל, ביום הזה, סגרו את הכבישים ברחוב המרכזי בפוקרה באזור האגם, הוציאו דוכני מזון ובמות הוקמו בכיכרות, עליהם הופיעו נפאלים בריקוד, שירה ונגינה. היתה אוירת קרנבל נהדרת! 

החגיגה השנייה, היתה מיני פסטיבל מוסיקה במשך 3 ימים היה פסטיבל מוסיקה בבמה מרכזית וכל ערב המוני נפאלים וגם קצת תיירים באו לראות לשמוע ולרקוד לצלילי השירים.

היתה אוירה ממש טובה של חגיגות ושמחה שקיבלה את פנינו בשבוע הראשון שלנו בפוקרה, אני מאוהבת בעיר הזאת כבר אמרתי?

יצא לי פוסט ממש ארוך, אז מספיק להפעם, נמשיך בקרוב, אספר על חגיגות ראש השנה

לילה טוב בינתיים ♡

פורסם ב נפאל

נפאל אהובתי

זו הפעם השלישית שלי בנפאל, ותמיד חלמתי לבוא לנפאל עם המשפחה. בנפאל יש קסם מיוחד, האויר, האוירה, אולי בזכות הרי ההימאלייה, יש כאן אנרגיה מדהימה, הרגשה שלא מצאתי בשום מקום אחר.

התחלנו בנסיעת לילה באוטובוס תיירים הכי מפנק מדרמסלה לדלהי, בסוכנות המליצו לנו לחסוך את הטיסה, ואנחנו הסכמנו. זו היתה טעות גדולה! 

הנסיעה החלה, האוטובוס היה מלא באנשים בעיקר תיירות פנים, התיישבנו על הכיסאות שבאמת היו גדולים יותר וניתן לכוונן אותם. 

בתחילת הנסיעה עבר אחד מצוות הנהגים/סדרנים וחילק בקבוקי מים אישיים לכל נוסע. לאחר מכן עבר וחילק… שקיות הקאה! כן,  גם אנחנו היינו מופתעים. ואז הדרך התחילה להיות נורא מפותלת המון סיבובים והנהג נוסע כמו הודי טוב, ואנשים התחילו להקיא ואז לא הפסיקו להשתעל, גם מואב היה חלק מהם. למזלי ולמזלן הטוב, הבנות נרדמו עשר דקות אחרי שיצאנו. ארבע שעות נמשכה הנסיעה בסיבובים חדים ובמהירות שלא תואמת את תנאי הדרך. ו"הדייל" ממשיך לחלק שקיות הקאה, אתם יכולים רק לדמיין את התחושה שהיתה באוטובוס, תודה להודים על משחת הטייגר באום, שמידי פעם מישהו מרח והריח הקל מאוד ופתח את הנשימה. אבל ברגע שירדנו למישור 8 השעות הבאות היו נסיעה רגילה ושקטה, מרבית הנוסעים ישנו וכך גם הבנות ומואב.

הגענו לשדה התעופה, התרעננו בבית קפה קטן, היו לנו שעתיים בערך עד לפתיחת הצ'ק אין לטיסה. אלה, ערב הנסיעה העלתה חום, הרגישה יותר טוב אך עדיין חלשה, רוני היתה ממש עייפה ושתיהן נשכבו על שני כיסאות ונרדמו.

מקדונלדס נוסח הודו בשדה התעופה

הטיסה לנפאל היתה נעימה, לקחנו מונית לטאמל בקטמנדו, זהו אזור התיירים והגענו למסעדת אור-טו-קיי המפורסמת, הזמנו כמה נשנושים בזמן שמואב חיפש לנו מלון.

כנראה שטראומת הנסיעה באוטובוס הצריכה פיצוי, והוא הגיע בצורת חדר מרווח במלון נחמד, עם מזגן וטלוויזיה. במחיר 20$

בבוקר יצאנו לחפש לנו מסעדה נחמדה והגענו אל הפמפרניקל הותיקה והטובה, שעברה שדרוג ממש מרשים משנת 2003, הארוחה היתה טעימה מאוד, כריכים, קיש תרד מוצלח וקורנפלקס לילדות – ההרגשה היתה של בית!
הרחובות בטאמל אומנם הומים, בעיקר כלי רכב ואנשים, אך כלום לא יכל מול הצבעים המקסימים של יצירות מצמר היאק וציוד הטראקים, המאפיות, בתי הקפה והמסעדות, חנויות המזכרות, הפאשמינה…הכל מקסים, ואני כל הזמן חושבת על הקניות וחבילות שאני רוצה לשלוח לכל אהוביי. 

אבל הבעיה המרכזית בלהגיע מהודו לנפאל, שהודו יותר זולה מקטמנדו, שנעשנו "קמצנים", מה זה  כל כך יקר? רגע זה, רופי נפאלי וזה רופי הודי, בהודו זה היה עולה…כך וכך… 

עוד שהיינו בהודו התכוננו למעבר לנפאל, ובגלל שהבנות היו מעט מאוכזבת, מהמחסור במדרכות והצוויליזציה נראתה להם תמוהה, החלטנו לחפש להן סוג של עולם שקצת יותר מוכר להן, ומה יותר טוב מפארק מים? אחד המלצרים במסעדה בהודו סיפר לי על פארק בקטמנדו אז החלטנו להפתיע את הבנות. וביום השלישי בקטמנדו נסענו כשעה במונית לפארק המיים

הבנות כל כך נהנו, שהיה שווה את הדרך המזוהמת כל כך, כך שנאלצנו לנסוע בחלונות סגורים וללא מזגן, לא היה תענוג גדול במיוחד, אך כאמור, שווה.

המתקנים נראו כמו שפיים ונהנים, מתי שאנחנו היינו ילדים, מעט מוזנח אך עדיין שימושי בכייף

את  הימים הבאים בקטמנדו בילינו בלחפש מנשא גב לגלי הקטנה שכבר גדלה וצריך להעביר אותה לגב גם כי כבר קשה ללכת איתה מקדימה בגלל הרגליים שלה וגם כי היא כבר יותר כבדה. זו היתה ממש משימה 

וכשהתייאשנו, החלטנו לנסוע לפוקרה, יותר נכון לטוס. במטוס קטנטן, אני מודה שברגע שהתגברתי על הקלסטרופוביה, נהניתי מאוד ולא הפסקתי לצלם.

פוקרה מדהימה!! זה ממש מעניין שהיא השתנתה כל כך, מבחינת כל המלונות שצמחו כאן, מסעדות מפוארות שלא היו מביישות מסעדות בלב תל אביב. בראש ובראשונה מסעדת אור טו קיי שנפתחה לפני שנה וחצי סניף בפוקרה, מסעדה ענקית ומדהימה

אנחנו מבלים בה דיי הרבה, כל כך נוח לשבת ליד השולחנות הנמוכים ולצייר, לשחק, וגם לאכול, הכל נקי מוגש מקסים ומאוד טעים.

האטרקציה המרכזית בפוקרה, הוא האגם פיווה. אגב, אגם בנפאלית יש אומרים – טל.  זהו אגם עצום וסביבו כפרים קטנים ובלי בו אי קטן ועליו מקדש, אז לקחנו סירת פדלים קטנה לארבעה, ושטנו לאי, יצאנו בארבע וחצי אחה"צ, במטרה להנות בדרך חזרה משקיעה "רומנטית" בתיקים לקחנו נשנושים לפיקניק כייפי, וכך היה! הנוף עוצר נשימה, בדרך פוגשים הרבה סירות מסוגים שונים; קיימים, משוטים וסירות פדלים גדולות יותר ומה לא? לא סירות מנוע! אין זיהום הכל מכני ופשוט, ככה אני אוהבת את זה. הבנות התרגשו, האוירה היתה נפלאה, הן כל כך רצו לנסות לדווש, אבל הרגליים שלהן היו קצרות מידי ולא הגיעו לפדלים. גם גלי היתה מאושרת, מה צריך יותר מזה?

הממקדש על האי היה פשוט, מוקף פעמוני נחושת בגדלים שונים, ומתפללים, חולצים נעליים ונעשים בהתרגשות, מדליקים קטורת ומקיפים את המקדש ביראת כבוד, תוך שהם מצלצלים בפעמונים. גם אנחנו הצטרפנו אליהן כמובן.

בדרך חזרה הבנות היו שמחות והשתעשענו ברעיון שנקח סירה ליום שלם ו טייל בכפרים מסביב. אולי עוד נעשה את זה.

בערב, רוני ואלה קבעו עם חברות שלהן לדבר בסקייפ, ההתרגשות לקראת השיחה היתה גדולה, התקלחנו, הטענו את הטאבלט והמתנו לשעה היעודה, אחרי שהתגברנו על כל מיני בעיות טכניות בצד שלנו ובצד שלהן, הן אפילו הצליחו לשוחח קצת. היה מאוד מרגש, ואני הייתי בטוחה שהן לא יצליחו להירדם בלילה. אבל סרט על הקיר, במקרן שלנו הוריד את ההתרגשות והבנות שקעו לתוך שינה רגועה ונעימה.

אז עד כאן בינתיים, אנחנו כבר מתגעגעים ♡♡♡

  • לילה טוב.
פורסם ב הודו, כללי

על מחלות ואנשים טובים באמצע הדרך ♡

כמעט שבוע עבר מאז כתבתי כאן. הפוסט האחרון הסתיים כשלגלי עלה קצת חום. באמת לא תיארתי לעצמי שאני נכנסת למחילת הארנב ונשאבת אל  שבוע של מחלה. בלי תיאבון או אנרגיה לעשות משהו, חום גבוה, הגרון כאב ואיתו כל הגוף, גלי בערה מחום, כמעט בלי שינה בלילה, היה מאוד לא פשוט. במשך שלושה ימים לא יצאנו מהמיטה, ללא אוכל רק מים, גלי אכלה בעיקר מטרנה, מואב לקח אותה מידי פעם כשהיא התחילה להשתפר והיא אכלה, שיחקה והשתוללה עד שהחום עלה שוב, ואז חזרה אלי בוכייה וחוזר חלילה. ביום השלישי, החלטנו לגשת למרפאה שנמצאת בבגסו ממש לא רחוק מהמלון. רופאה חביבה, ששאלה כמה שאלות, על גלי ואז אותי, האירה לתוך גרוני בפנס חירום גדול והסבירה שיש לי דלקת בגרון או אדום או לא הבנתי כ"כ. בכל מקרה היא נתנה לשתינו אנטיביוטיקה, כולל ויטמינים והמליצה לקחת פרוביוטיקה. 

"אין אין אין כמו במבה"

כמה ימים קודם לכל השפעת הזו, הגיעה עוד משפחה למלון – משפחה ישראלית מקנדה. אמא אסתל ואבא יוסי, עם ילדיהם: הילה בת ה-18+, אריאל בת ה-15 ובנם אורי בן ה-9. 

כשסיפרתי להם שיש לגלי חום, אסתל המליצה לי על ערכת הארומה תרפטית איתה היא מסתובבת כעזרה ראשונה למרבית המחלות השכיחות. והציעה לי למרוח את כפות רגליה הקטנטנות בתמצית הנקראת סינרג'י, מרחתי, לאחר דקות מעטות, החום החל לרדת וגלי התחילה לשחק ולאכול בכיף. 

במהלך הימים הבאים כשגם אני חליתי, אסתל, יוסי וכל המשפחה בעצם, ברוחב לב ובנדיבות, הביאו לנו ממגוון תמציותיהם: תמצית ג'ינג'ר ומי ורדים (להקלה על מיחושים בבטן ובחילות, אחרי ערב שבו גלי הקיאה נורא) ותמצית מס' 9, כאשר הרגשתי קוצר נשימה (אחרי עשר טיפות הכל עבר ונתעלם מהטעם המזוויע) הכי חשוב לספר כאן, שכל הטיפול החם, הגיע תוך הסברים, והמלצות שתמיד קלעו בול (!) מתוך ניסיונם העשיר של הזוג המקסים והילדים שהוסיפו סיפורים משלהם.

ככה בלי שקרה יותר מידי הגיע סוף השבוע, האחרון שלנו בדרמסלה, החלטנו לעשות קבלת שבת משפחות במלון, בקשנו את אישורו של טל הבעלים של המקום להכין חלות אצלו בתנור שכמובן שמח מאוד.

המשפחות של חני ואסתל דאגו למיץ ענבים ונרות. מה צריך יותר מזה?

קבלת השבת היתה נהדרת, הדלקנו נרות, שרנו שירים ושתינו המון מיץ ענבים, הילדים היו מאושרים ואנחנו איתם.

בצהריים הלכנו למקלוד גאנג' למוזיאון הטיבטים, ראינו מייצגים רבים מטיבט: סלעים מודפסים מטיבט, כתבים עתיקים, מטבעות ושטרות ישנים ועוד. 

סיפרנו לבנות על הדלאי לאמה עם נגיעה קלה על מה זה גלגול נשמות על פי הבודהיזם, עניין שגרם לבדיחות וצחוקים והבנו שנכנסנו לשעת השטות שלהן אז לא "חפרנו" להן יותר מידי

סדנת העץ של טל, שנקראת גם "פטיש בראש"

בזמן שהייתי חולה, הבנות נרשמו לחוג עבודה בעץ אצל טל מהמלון, והכינו שלט עם שם, זו עבודה די קשה, ויצא ממש נחמד.

אז לסיכום השבוע הזה קרו כאן שני דברים נהדרים שהם בעצם משהו אחד, פגשנו משפחה נפלאה שהם גם מטפלים, בדיוק מושלם כשהיינו צריכים אותם יותר מכל, חלינו, החלמנו והרווחנו להכיר את תחום הארומתרפיה ואני מתכוונת להכניס אותה לארגז הכלים שלי.

עוד רגע נפרדים מהודו

לילה טוב ♡

פורסם ב הודו

היי  פותחים את השבוע בטרק מאתגר ואיך הבנות עמדו בו בגבורה

אחרי שבת רגועה וגשומה, החלטנו לצאת ביום ראשון מייד אחרי ארוחת הבוקר, לטיול מפלים מעל דרמקוט. השמיים נראו טוב, אז יצאנו לדרך. ההמלצה היא לקחת טוק טוק- ריקשה לגאלו שזהו מקדש גאלו. אבל לא מצאנו, הנהגים פשוט לא הסכימו לעלות לשם כי הכביש, בעייתי לטענתם, בעקבות הגשמים מאתמול.

אז לקחנו טוק טוק לדרמקוט, ומשם אמרו לנו שיש מסלול של שעה ברגל עד מקדש גאלו ומהמקדש עוד שעה למפלים.

הנסיעה עברה בלי בעיות מיוחדות, הגענו לטושיטה (בית קפה קטן ליד מרכז ויפאסנה) והתחלנו ללכת,  איש נחמד הצביע על דרך קיצור, הדרך בעליה סוג של מדרגות יחסית נוחה, ירוקה ויפיפייה. 

זו היתה הליכה מאומצת אך הבנות עמדו במשימה בלי תלונות. גם חני, בר ומיקה הלכו בלי בעיות. המשכנו בעליה עד שהגענו לקיוסק קטן "גזלן" ככל שעולים למקומות מבודדים אז המחירים מתייקרים כמובן, אבל עדיין מחירי הודו.

עשינו עצירה למנוחה קלה, המוכר הוציא לנו מעין שטיח בשביל שהבנות ישבו. והיה מאוד נחמד. תיירים נוספים הגיעו ולשם שינוי פגשנו אנשים גם ממדינות אחרות מלבד ארץ הקודש.

המשכנו ללכת, לאחר כמה דקות בכביש מאוד רעוע, בו מכוניות נאלצו להיעזר בדחיפה של הנוסעים בה כדי להצליח לעלות את העליה, הבנו למה נהגי הטוקטוק סרבו להגיע לכאן. אחרי כעשר דקות, הגענו לגאלו, כפר קטן ובו המקדש, כמה גסטאהוסים, ואולי בית אחד או שניים.

ממש ללכת ביער גשם

וידאנו שאנחנו בכיוון הנכון, והמשכנו בדרך. הילדות היו במצב רוח טוב, כבר שכחו מהחלק הראשון של העליה הראשונה, והיו בהתרגשות לקראת המפל. הדרך היתה בוצית וחלקה, ואני מודה שהיה לי קשה להפסיק להזהיר את הבנות שלא יחליקו. 

ההליכה היא בעיקר על סלעים בגדלים שונים, גם השבילים במקומות מסוימים היו מאוד צרים – מלחיץ קצת אני מודה, ובהחלט רמת קושי למיטיבי לכת.

לכל אורך המסלול ישנם חצים עם כיתוב באנגלית

 שמנחים את הדרך למפלים, ולפעמים עם ציון זמנים

 "20 min to the waterfalls"

בשלב מסוים הבנות כבר היו מאוד עייפות, הרגליים כאבו להן, הם החליקו המון וזה הפחיד אותן. תיירים שחלפו על פנינו הרגיעו אותנו שלא נשאר הרבה ושאנחנו כבר ממש בסוף. הם הכינו אותנו לכך שבית הקפה שנמצא במפל סגור ושלא נתאכזב, כמובן שהתאכזבנו, במיוחד שכמות המים הולכת ואוזלת לנו…

לבסוף הגענו!!! ולשמחתנו בדיוק הגיע בעל הקיוסק ויכולנו לרכוש מים ושאר ממתקים ועוגיות לילדים, שלא יחסר 🙂

בשלב זה מואב ירד עם אלה לראות את המפל מקרוב ואולי אפילו לתבול רגליים במים הקפואים, טוב נו, בכל זאת הן הרוויחו את זה.

אחרי מנוחה של כעשרים דקות הכוללת נשנושים וצילומים מול הנוף המרהיב, התחיל לטפטף ואנחנו החלטנו להזדרז לחזור לפני שיתחילו גשמים רציניים. בדרך למפל, חני והבנות, כך התברר יותר מאוחר, החליטו לשוב על עקבותיהם ולסיים את הטרק.

בדרך חזרה שהיתה כמובן הרבה יותר קלה, זו כמובן אותה הדרך רק פסיכולוגית יותר קל כי כבר הכרנו אותה., הייתי צריכה לשוב ולהזכיר לבנות שלא לדלג או לרוץ מחשש להחלקות. 

בבית הקפה הקטן בכניסה למסלול פגשנו את חני והבנות, הן ישבו להפסקת תה ופנקייק שוקולד שאהוב עליהן כ"כ. הצטרפנו אליהן לקצת, קנינו מים והמשכנו במהירות כי הגשם החל להתחזק

כשהגענו לתחנת המוניות כבר הגשם היה סוער, המחיר לנסיעה היה יחסית יקר 600 רופי עד למלון. והנהג אמר שלא נדאג, כי המונית אמנם ישנה אבל מאוד טובה וגם הוא נהג טוב. אנחנו חייכנו כי לא ידענו מה מחכה לנו. התחלנו בנסיעה ואני רציתי לצלם אותנו במונית, הנהג הציע שנשב בלי הרבה תזוזות כי הדרך בעייתית. הנסיעה היתה מלחיצה ביותר. הגשם התחזק ממש, הנהג ניסה לראות מבעד לאדים שמילאו את האוטו והחלונות ומידי פעם נגב אותם בידיו. השארתי את החלון שלי פתוח, דבר שגרם לי להירטב אבל עזר להפחית את האדים.

המונית קפצה מכל מהמורה בכביש והיו המון כאלה, מידי פעם גם הגיע רכב ממול, ולחץ הדם שלי זינק מפחד. הנהג היה דרוך ולחוץ מה שרק הוסיף למדד החרדה. אחרי דקות ארוכות סיימנו את כביש המוות (מואב נתן לו את השם הזה, הבל הבלים) מרוב הטלטולים והניעורים הבנות נרדמו שזה היה מצוין כי הן לא היו צריכות לראות את אמא שלהן בלחץ מהנסיעה הנוראית הזו.

אבל גם זה נגמר, המונית הביאה אותנו עד המלון שלנו, הגענו רטובים, מלוכלכים ובעיקר מותשים. אבל אז בדיוק היתה הפסקת חשמל, ולא יכולנו לחמם את הדוד למקלחת, הבנות הסתפקו במקלחת מגבונים וירדנו לארוחת ערב, במסעדה של המלון, לאף אחד לא היה רצון או כוח לחפש מסעדה אחרת. אחרי הארוחה עלינו לחדר למקלחת ולישון. חלפו יותר משעתיים וחצי עד שחני חזרה, מתברר שהם חיכו שהגשם ייפסק, מה שלא קרה, אלה להיפך, ואז גם התחיל להחשיך, נהגי המוניות כבר עזבו את המקום, והם נאלצו לעשות את מרבית הדרך למטה ברגל עם פנסים. עד שהגיעו למונית שלקחה אותם למלון. העיקר שחזרו בריאים ושלמים ואפילו שמחים ♡

היום נשארנו לנוח במלון, לגלי עלה קצת חום, אז הוכרז יום מנוחה.

המשך שבוע נפלא ♡

פורסם ב הודו

גשם גשם משמיים, קול המון" טיפות המים"

היום החלטנו שנשארים באזור ולא עושים יותר מידי, כשהשמיים שמעו את זה, מייד פתחו שעריהם והחלו גשמים. כבר סיפרתי בפוסטים קודמים שמידי פעם מטפטף כאן, אבל כזה גשם עוד לא היה לנו בשעות היום. אני מודה שמזג אויר כזה היה מטריד רבים ואף מדכא, אצלי ממש הפוך, זה גורם לליצן שבי לצאת ולהתחיל לרקוד מאושר, וזו התחושה שלי כרגע. התנדבתי ללכת להביא (לבד) ארוחת צהריים קלה, בזמן שכולם נשארו בחדר. ואני בחרתי ללכת לדוכן 'הפלאפל של דודו', טוב נו, כולם כאן אומרים שזה הפלאפל הכי טוב בהודו. המקום פיצפון וכמו בכל מקום בבאגסו הומה ישראלים חביבים שמנהלים את השיחה המוכרת גם מהארץ, איפה הפלאפל הכי טעים?

כשחזרתי עם הפלאפל, אחרי יותר מחצי שעה, (בגלל התור והקצב ההודי, מאוד מקובל כאן להמתין הרבה זמן לאוכל במסעדות או דוכן) הבנות כבר היו ממש רעבות ומיידי זללנו את הפלאפל, שהיה מאוד מוצלח, החל מהקציצה עצמה, הסלט, הפיתה, החומוס והטחינה. 

היום פגשתי לראשונה את טל, הבעלים של המלון שלנו (המקום של טל) בחור בן 34, שמדבר, כותב וקורא עברית, הוא סיפר לנו שהוא חי בישראל יותר מעשר שנים והוא מכיר המון אנשים, אפילו כאלה שאני מכירה. יש לו אופי מאוד שליו, עדין ונעים הליכות באופן שכלל לא תואם את המנטליות ההודית או הישראלית.  באמת בחור מקסים. ג'וק העסקים שלנו הישראלים דבק גם בו, הוא בעלים של מספר עסקים בבאגסו, הוא עצמו חי עם אשתו ובנו בן השנה וחצי, בביתם קרוב למקלוד גאנג', רחוק מן ההמון. בין השאר יש לו סדנאת עץ נחמדה בה הוא מעביר סדנאות.

בהמשך אני אעלה תמונה שלו כאן.

אתמול עשינו טיול למפלי באגסו, הליכה רגלית, נחמדה, חלקה במעלה ובמדרגות אבל סה"כ טיול לא קשה מידי, לצד הודים, נזירים בודהיסטים ותיירים. המפל עצמו מרשים מאוד גם בגובה וכמובן בכמות המים המרשימה משפחה ישראלית כמונו חובבת מים וטבע. 

הבנות, פשטו בגדים ונשארו עם בגד ים, לאף אחת לא ממש הפריע שאלו מים קפואים, המגיעים מן ההרים המושלגים. דילגו מסלע לסלע בשמחה, אפילו גלי, שישנה מרבית הדרך, ברגע שהתעוררה, לא הסכימה לצאת מהמים.

בדרך אל המפל הצטרפו אלינו, אמא צעירה ובנה בן השנתיים. זה מדהים כמה משפחות מטיילות עם ילדיהם בגילאים השונים.

בדרך חזרה מהמפל, עצרנו ליד דוכני האוכל לארוחת צהריים הודית כמנהגנו.  והפעם גילינו דוכן של חטיף דגנים הודיים כמו עדשים, חומוס, סויה ועוד כל מיני שלא זיהינו, המוכר ערבב את החטיפים עם מיץ לימון שהוא סוחט ביד אחת, מוסיף תבלין כלשהו, וירקות (אנחנו ויתרנו על הירקות מטעמי בריאות זהירה)

לקחנו מנה אחת לילדים ומנה אחת חריפה למבוגרים עם צ'ילי טרי חתוך ופפריקה חריפה. מאוד מלבב לראות אותו מערבב וסוחט במיומנות לימון ואז מעביר את התערובת לנייר עיתון מגולגל ומגיש לנו בחיוך, לא לפני שנתן לנו טעימה קטנה כדי לוודא שהתיבול לטעמנו.

בעמדה נוספת היה לו קינוח מתוק, מעין כדורונים קטנים עשויים מעדשים וחומוס (תודה לך הודו על המרכיבים הנהדרים בבישול ההודי) הכדורים הללו שוחים בסירופ מתוק רותח והמנה מוגשת בקערית אלומיניום קטנה וקיסמים לאכילה קלה ופשוטה.

בהמשך עצרנו ליד דוכן מומו (40 רופי ל10 מומו), המנה האהובה עלינו. אליה הצטרפה מנה חדשה ולא מוכרת של…לחם מטוגן (15 רופי), בקבוקי השתיה(25 רופי) הונחו מתחת לצינור שחור, אשר ממנו יצאו מים זורמים ישירות מהמפל וקיררו אותם.

(ככה נראית תמונה ספונטנית)

בדרך לגסטאהוס ראינו מודעה של בית חב"ד על הפרשת חלה בערב, אז הלכנו! 

הבנות שמחו והשתתפו בהכנת הבצק, והכנת החלות, האוירה היתה טובה, הבנות התרגשו מאוד הרגישו בקייטנה

 אני חושבת על כל החששות שהיו לי לפני הנסיעה (וחלקם עדיין קיימים בי) ואני רוצה להגיד לכל מי שקורא את הבלוג, ושוקל נסיעה כזו. טיול משפחתי עם הילדים, בכל גיל, מעצים את התחושות, רגשות והחוויות. זה לא דומה לטיול אחרי צבא כלל, אבל זה טיול נפלא, בו אנחנו מקבלים את הזכות המופלאה לחוות דרך ילדינו ויחד איתם, זו פשוט מתנה!

ועוד חדשות…הבוקר מואב הזמין לנו טיסה לנפאל ב-20/9. זה לא יאומן מה קורה עם מחירי כרטיסי הטיסה כשהעונה מתקרבת בנפאל. אתמול שאלנו בסוכנות מקומית "שמש" כמה תעלה לנו טיסה מדלהי לקטמנדו והמחיר היה 260$ לכולנו, לעומת המחיר בסוף החודש כבר 150$ לכרטיס אחד! והיום כשמואב בא לקנות את הכרטיסים, המחיר כבר זינק ל-320$. אז זהו, בעוד 10 ימים מהיום נתחיל את דרכנו לנפאל בשמחה וקצת בעצב כי נפרד ממשפחת מילה המופלאה ובראשה חני האהובה.

היום יום שישי, וחשבנו שיהיה נחמד ונעים ללכת כל המשפחה לארוחת ערב מסורתית. שמענו על הבית היהודי וחשבנו לגשת לביקור ולהחליט אם נרצה לאכול שם. המקום מקסים, האנשים צעירים, משפחה מתוקה; עדי ואיתן בגילאי 24-25 בערך ושתי בנותיהם אלומה וגפן.  מיד כשהגענו פגשנו אותם ישובים בניחותא בחוץ, מסבירים פנים בצורה כל כך נעימה שממש הופתענו כשגילינו שהם הגיעו לפני 3 ימים בלבד!

הדרך לבית היהודי היא טיול בפני עצמו, התבקשנו ללכת בעקבות סימוני שביל ישראל (הבית היהודי אחראי לסימון הזה ומחפש מתנדבים שיסייעו בסימונים, אז אם בא לכם)

כשהבנו שאנחנו מתכוונים להשתתף בארוחת הערב, השעה היתה כבר אחרי חמש וחצי. אז החלטנו להשאר כך, כמו שאנחנו, כי ללכת ולחזור מקולחים עד שבע לארוחת ערב, זו היתה משימה בלתי אפשרית מבחינתנו, אז נשארנו כך. הילדות שיחקו בחדר המשחקים של אלומה והזמן חלף. כבר אמרתי היום, כמה מדהים איך שהילדים מתאימים את עצמם מהר כל כך למקומות ומצבים חדשים.

בקומה השניה, היא קומת המסעדה, הכינו כבר שולחנות ארוכים ערוכים לקראת סעודת השבת, אלו שולחנות נמוכים ולצידם מזרונים צבעוניים.

סמוך לשעה שבע החלו מתקבצים צעירים רבים, מקולחים, חגיגיים, במצב רוח טוב. חלקם נשאו עמם כלי נגינה ומייד החלו שרים ומנגנים בנועם עד טכס הדלקת הנרות שסימלה את כניסת השבת. לאחר מכן עלינו לקומה השניה, שם כבר היו דיי הרבה חבר'ה צעירים ישובים סביב השולחנות, מדברים, חלקם מכירים אחד את השני לראשונה. אנחנו היינו אטרקטיביים בגלל הילדים כמובן. אחרי תפילת ערבית (נראה לי) הגיעה מחרוזת שירים/תפילות בזימרה שלוותה בריקודים, הילדות החלו לאבד סבלנות בעקר בגלל שהן היו ממש רעבות, השעה היתה כבר קרוב לשמונה בערב. אך אז הגיעו קעריות עם סלטים, חומוס (כמובן) סלט ירקות, סלט חצילים וחלות טריות, הבנות אכלו קצת ונרגעו. מה שמקסים היה לראות, שלא היו מלצרים מקומיים, אלה המטיילים עצמם, קמים, מפנים, מגישים ומסייעים בתפעול הארוחה, איזה יופי! 

המנה העיקרית היתה אורז ותבשיל שעועית ברוטב עגבניות, שמעתי שהחברים קוראים לה דאל בטעות כי דאל זה עדשים, אבל זה היה כל כך טעים שמבחינתי הם יכולים לקרוא לזה בכל שם שהם רוצים. בשלב הזה, הילדות היו שבעות ועייפות ואנחנו החלטנו לחזור לגסטאהוס. עדי ואיתן ניסו לשכנע את הבנות שלנו להשאר "כי עוד מעט יש עוגות" תוך כדי שהם מנסים להשכיב את בנותיהם המותשות. נפרדנו לשלום לא לפני שקיבלנו הזמנה להגיע לארוחת בוקר, למחרת בסביבות השעה 10 וחצי. 

בסופו של יום שבו החלטנו "לא לעשות יותר מידי" מצאנו את עצמנו מותשים במיטות יחסית ממש מוקדם.

שבת שלום!

פורסם ב הודו, ימי הולדת בטיול

חוגגים יום הולדת 9 לרוני

עוד מהארץ התכוננו לחגוג את השבוע הראשון שלנו בטיול בחגיגת יום הולדת לרוני, שמכיון שלא ידעה מה אפשרי יהיה לעשות בהודו, התלבטה המון איך תרצה לחגוג את יום הולדתה. ככל שהימים חלפו והיום המיוחד התקרב, החלה להתגבש תוכנית, גמישה מאוד ובכל זאת תוכנית.

שלחתי הודעה בוואטסאפ הכיתתי ובקשתי מחבריה לשלוח ברכה מצולמת. כנ"ל למשפחה.

אין חגיגה בלי עוגה, אז 3 ימים לפני התאריך המיועד הזמנתי ב-

 german bakery 

עוגת יום הולדת עם כיתוב במיוחד לרוני המתוקה! נפרדתי לשלום ובשמחה מ-900 רופי 

בערב מואב ואני הכנו שלט צבעוני"רוני יום הולדת שמח" ניפחנו בלונים צבעוניים ומנוקדים שמואב רכש ב-10 רופיות לאחד. ובין רגע החדר לבש חג.
רוני התעוררה נרגשת, והכריזה שהיום הגדול הגיע.
היא בחרה את המסעדה האהובה עליה עד כה. לארוחת בוקר וכולנו בדילוגים אחריה, כשלראשה זר יום הולדת שהבאתי מהבית בדיוק לאירוע המכובד. 

בארוחת הבוקר רוני בקושי אכלה מרוב התרגשות. הבחירה להמשך היום היה טיפול ספא מפנק שהזמנו לשעה 11 בבוקר. ועל כן השיחה סבבה בעיקר על "מתי כבר 11?" הקדמנו, בהתרגשות רבה ובלי תלונות על העליות התלולות בדרך, הגענו למרכז הספא, התיישבנו על מדרגות בטון קרות והמתנו לתורנו.

המסג'יסטיות המקסימות, שגם עבורן היתה זו חווייה מיוחדת, התרגשו אף הן וכשבקשתי להוסיף טיפולון פנים קטן, נעניתי בחיוב ובחיוך רחב. המסאז' היה מושקע וארוך, במקום 40 דקות היה לשעה. והכל בהנאה תוך כדי התפוצצויות צחוק של הבנות קצת ממבוכה והרבה כי דגדג להן

סיימנו את הטיפול המדהים בסלפי של כל הצוות הנפלא. למי שרוצה אני אציין את שם הספא, כי בהחלט מגיע פירגונים והבטחתי להמליץ…

בזמן המסאג מואב מיהר לחנות לתיקייה עור בה בקרנו בימים האחרונים ורכש מעין פאוצ' קול כזה שרוני מאוד אהבה ואמרנו לה שהוא מאוד יקר והיא נאלצה לוותר.

כשחזרנו לחדר היתה התלהבות גדולה ולבנות היה ממש קשה להירגע, אז הלכנו להסתובב קצת בשוק בבאגסו ואפילו אכלנו ארוחת צהריים מקומית. זו אחת ההחלטות הנפלאות שקיבלנו בימים האחרונים, התחלנו לאכול ארוחת צהריים עם המקומיים סוג של "אוכל רחוב" זה משרת כמה עניינים, חיבור לטעמי המקור בהודו שמואב ואני מאוד אוהבים, חסכון כלכלי והתנסות בדברים חדשים כי לאחרונה הבנות מעדיפות את המוכר והידוע, ויום יום אנחנו מוצאים את עצמינו עם פלאפל, חומוס ופיתוח. 

כששוב חזרנו לחדר רוני היתה כבר מאוד עייפה מרוב כל ההתרגשות סביבה, וכמו תמיד ברגעים כאלו, זהו מתכון בטוח לריבים והצקות בינה לבין אלה, וכשאלו התחילו, החלטנו על שיטת הפרד ומשול ומואב לקח את רוני איתו לזמן איכות עם אבא. ויחד יצאו לטיול למפל הגדול שנמצא עשרים דקות מהשוק בבגסו. ובילה איתה שם עד אחר הצהריים, הילדה חזרה מלאת אנרגיה שמחה וצוהלת.

אחרי מקלחת הבנות לבשו את השמלות החדשות שלהן, שקנינו אתמול ונראו חגיגיות ביותר.

סיימנו את היום בארוחת ערב חגיגית עם שרשרת  הבלונים שלנו אותה העברנו (בהסכמה כמובן) למסעדת הגסט אהוס שלנו, הבאנו את העוגה שרנו שירים ורוני קיבלה את המתנה שלה בצורת משחק החבילה עוברת עם משימות בנושא רוני חוגגת!

הדלקנו נר בצורת הספרה 9 ורוני כיבתה את הנר, בקשה משאלה בקול רם כמובן! ולאחר מכן חילקנו את העוגה ראשית לכל המארחים שלנו במסעדה ואחר כך לנו. היה טעים

עד כאן מחוויות יום ההולדת של רוני, היה נפלא, מרגש ומשמח!

פורסם ב הודו, כללי

ימים ראשונים בהודו, הילדים בעננים תרתי משמע

היו לנו כל כך הרבה חששות, מאיך הבנות יקבלו את הודו, שהשקענו הרבה מחשבה והשתדלות בנחיתה רכה, בשבילן. אז לקחנו שני לילות במלון מפונפן ב'איירפורט סיטי' בדלהי. לפני טיסת ההמשך לדרמסלה שהיא היעד ההתחלתי שלנו בטיול. המלון היה באמת חוויה מרנינה בשבילנו המבוגרים, שמכירים את הודו בצד התרמילאי שלה, ואילו הילדות לא ממש התרגשו, טוב נו, זה מה שהן מכירות מהמלונות בארץ. פתאום חשבנו על זה שאולי הם יקבלו הלם תרבות של אחרי "הנחיתה הרכה" אבל הילדים כדרכם להסתגל הוכיחו ההפך.

הגענו לפנות בוקר סחוטים, אחרי שהסתבכנו עם נהגי המונית ההודיים, וכמובן ששילמנו מחירים מופקעים על כל דבר, אבל מה שחשוב שהגענו למלון, התקלחנו והלכנו לישון. בהודו כל עניין המשפחתי לא מסתדר כל כך, אבל האדיבות  והרצון הטוב, תמיד היו המתכון המושלם לפתרון בעיות וכך היה. למיטה הזוגית שלנו הצטרפה מיטת אורח שהוצמדה לספה שהיתה כבר בחדר, שהיה גדול ומרווח. השעה היתה 7 וחצי בבוקר כשנכנסנו לחדר, אז החלטנו להגיע לארוחת הבוקר שכבר הוגשה במלון, לפני שנלך לנוח. 

אני לא בטוחה מתי נרדמנו אבל התעוררנו סביב השעה שש בערב (!) הבנות היו רעבות והחלטנו ללכת לחפש מסעדה. המחירים באזור הזה מותאמים לאנשי עסקים שמגיעים להודו ולא לטיילנים כמונו שחיים עם תקציב. לדוגמא מנה ממוצעת נעה בין 550 ל-750 רופי לעומת מחיר ממוצע למנה באזור תרמילאים 140-180 רופי,  אגב במסעדות 'מקומיות' משמע מסעדת פועלים הודית, המנות יהיו במחיר נמוך יותר בחצי!

אז ממש על ידנו היה קניון ובו היה אולם של אוכל מהיר ברמה ממש גבוהה. החלטנו ללכת לשם במקום מסעדה במלון. האוכל היה ממש טעים והכל היה חדש, נקי מרווח ועם כמות מאוד סבירה של אנשים, בעיקר הודים צעירים שכפי הנראה עובדים בחברות באזור.

אחרי ארוחה של אוכל בסגנון מקומי בעיקרו, הבנות ממש התלהבו שטעים להן, שאני ומואב לא יכולנו להוריד את החיוך מהשפתיים מרוב אושר.

חזרנו לחדר, כולם היו עייפים עדיין מיום הטיסות, כך שכולנו חזרנו לישון בלי בעיות עד הבוקר. ושוב מצאנו את עצמנו מתעוררים לארוחת בוקר, בופה מפנק ומלצרים הודים מקרקרים סביבנו ומנסים למשוך את תשומת לב הילדים.

הצ'ק אאוט ב12 הזמנו מונית לשדה התעופה, הזמנים הסתדרו במדויק, מצב רוח נהדר, הילדים מבסוטים ששוב טסים והינה אנחנו בטיסה של שעה ועשר דקות לדרמסלה.

 מזג האוויר נפלא, הבנות מתרגשות ומדד ההתרגשות תלוי בקרבה שלנו לעננים, אנחנו ליד ענן, אנחנו בתוך ענן! ועוד ועוד

מזל שאנחנו עם עוד משפחה עם הרבה פחות מטען משלנו חסכנו כמה אלפי רופיות בגלל המטען המוגזם שלנו (שני מוצ'ילות ושתי מזוודות לפני תיקי היד) רק החיתולים ותחליפי החלב במזוודה הגדולה ותאמינו לי זה כבד.

לאמא קוראים חני והיא חברה מאוד טובה שלי, וגם לה 3 בנות מהממות: מייה בכיתה של רוני, בר עולה לכיתה א, וקטנה בשנה מאלה שלי ומיקה בת 4 בקרוב, היא בוגרת הגן שלי גנון החממה בכפר הס והיא ילדה קסומה במיוחד. 

קיבלנו המלצות לישון בדרמקוט אחת הנקודות היותר גבוהות בדרמסלה, בקרב המטיילים. רק כדי שתבינו את המפה, המקומות בהם מתקבצים התיירים מתחלקים לפי הגובה: מקלוד גאנג' מקום ביתו של הדלאי לאמה, באגסו, אפר באגסו, אפר אפר באגסו (יש עוד כמה אפר אפר בדרך) ודרמקוט. אנחנו פנינו לדרמקוט. נהג המונית שלקחנו משדה התעופה נסע על פי המסורת ההודית, בפראות, מהירות תוך כדי לחיצה כמעט מתמדת על הצופר, הבנות התרגשו, צחקו עד שנרדמו, למעט גלי הקטנה, שהיתה קשורה אלי במנשא, והנסיעה המטלטלת תרתי משמע, גרמה לה בשלב מסוים נורא להקיא. הגענו לנקודה מסויימת בה המוניות לא הסכימו לנסוע יותר, פרקנו את עצמנו וחני ואני יצאנו למצוא לנו גסט האוס.

הכל כל כך מקסים, ירוק, מזג האויר קריר, מטפטף מידי פעם. הגיל הממוצע הוא 22 -23 והאנרגיה טובה, הישראלים שולטים בכל מה שראינו, נוכחות, מודעות, מסעדות, קורסים…

האזור הזה בדרמסלה ידוע כמרכז העשרה, בו ישנו מגוון רחב של קורסים שאפשר לקחת, לדוגמא: רייקי, הילינג, יוגה, מדיטציה, סריגה, מקרמה, קבלה, נגינה על כל מיני כלים, תכשיטנות, לוכדי חלומות, בישול ועוד היד נטויה.

אני מודה שהיצר היזמי שבי כבר רוצה לפתוח קורס, אבל אני חושבת שאתאפק בשלב זה.

פגשנו המון צעירים שמאוד מתלהבים מהנוכחות של הילדים שלנו בעיקר. ישבנו במסעדה שנקראת "הישראלית", מקום חמוד עם אוכל מגוון וישיבה על מזרנים לצד שולחנות נמוכים, לאוכל לוקח דיי הרבה זמן להגיע, אז הצטיידנו במשחקים וחומרי יצירה והעברנו שעות בכיף. הבנות שגילו שאפשר לאכול אוכל שהן מכירות מהבית, זנחו, לצערי את האוכל ההודי ורק אנחנו המבוגרים, דברנו בטלי – ארוחה מעולה של צלחת נירוסטה מפוצלת ובה: אורז לבן, תבשיל תרד וגבינה הודית – פלאק פאניר, תבשיל עדשים-דאל, יוגורט, נאן פיתה הודית. תשמעו זה היה מעולה!

שמתי לב שכל כך הרבה קורה, והכל זורם שאני אפילו שוכחת הרבה פעמים לצלם. אז תסלחו לי, אבל באמת הכוונה היא להוריד הילוך ולא "לעבוד" איזה כיף לנו

לאחר לילה במלון שהיה מאוד זול 500 רופי (30 ש"ח) החלטנו לחפש מלון אחר נקי יותר. בסוף שעתיים גישושים בדרמקוט, החלטנו לרדת טיפה בגובה, ולבדוק בבאגסו. הודענו לבנות שיוצאים לטיול, ולאחר מסלול רגלי של כעשרים דקות, בנוף מהמם, תיירים ומקומיים מחוייכים

עצרנו ליד מקדש והבנות בקשו להכנס, כמובן שנכנסנו כולנו. מכירים את ההרגשה הזאת שאנחנו חשים כשמבקשים אותנו לחלוץ נעלים בכניסה למקומות קדושים? התחושה כל כך שונה עם ילדים, הם כל כך שמחים לחלוץ נעלים וממהרים לדלג בעליצות פנימה

ממול המקדש היה גסט אהוס שנראה נחמד, בשם המקום של טל, אז היינו חייבים לבדוק. וסגרנו על חדר מקסים, מרווח והכי חשוב נקי ב-700 רופי שהם כ- 50 ₪ פלוס מינוס.

נקודת השיא מבחינת הבנות הגיעה כשעלינו לראות את החדרים, וכשיצאנו למרפסת היא היתה מכוסה ב… עננים! כן ממש כך הבנות צעקו מהתרגשות ואני? אני צילמתי בנחת.

מואב וחני נסעו להביא את המטען שלנו מדרמקוט, ואני נשארתי עם הבנות, חלפו אולי יותר משעתיים עד שהם חזרו, מותשים ומורעבים. אנחנו עשינו כלום במסעדה של הגסט האוס ונהננו מאוד. מידי פעם הבנות בקשו לחזור ל"בית המקדש" (כך החליטו לקרוא למקדש מעבר לכביש) לשחק וחזרו בכל פעם בהתרגשות רבה. הנעליים, כבר נזנחו בחדרים והבנות התרוצצו יחפות.

אגב מזג האויר, גשום מידי פעם, הערב כבר קניתי שאל – שמיכה העשויה מצמר כבשים בה אפשר להתעטף בכיף. ברגעים אלו בחוץ גשום מאוד זריחה החלה עכשיו 5:45 בבוקר

זמן טוב למדיטצית בוקר, אז ביי בינתיים ♡