עוד מהיום הראשון כשנחתנו בקטמנדו, התחלנו לברר על טרק שיתאים לנו במסגרת האילוצים של שתי בנות בעלות מוטיבצית צעידה בינונית מינוס ותינוקת במשקל בינוני על הגב ושני הורים מתלהבים שבטוחים שהם באותו הכושר כמו לפני עשר שנים ויותר.
כשהגענו לפוקרה, סוכנויות הטיולים היו תמימי דעים לגבי הטרק המושלם והוא, המחנה האוסטרלי. פגשנו משפחה שעשתה את הטרק וחזרה מבסוטית מלבד הצלקות מהעלוקות… אנחנו נחרדנו מסיפורי העלוקות ומיהרנו לשאול בסוכנויות מה אפשר לעשות בעניין, כולם הבטיחו שזה לא רציני, אז החלטנו לצאת!
אני אזכיר שסיימנו את סיפורינו בכך שהנפאלים חוגגים את החג שלהם ולכן הרבה דברים היו סגורים ומדריכי הטיולים והפורטרים (סבלים) לוקחים תעריפים גבוהים בגלל החג. לכן דחינו את היציאה לטרק ליום רביעי, במקרה גם גלי היתה חולה, והעדפנו לתת לה עוד יומיים להתחזק.
היה זה יום שני, יום לפני יום כיפור, כל המשפחה התכנסה לארוחת בוקר באור טו קיי, ואני מיהרתי להגיע למדיטצית בוקר המתקיימת מידי 11 בבוקר במרכז יוגה ומדיטציה שיש להם גם בית קפה נחמד. המדיטציה היתה מוזרה/נחמדה, לקראת סוף הסשן, היתה לי הארה, שאני צריכה לעשות מדיטציה ליום הכיפורים, מעין התנקות לקראת השנה החדשה, תשליך. בסוף המדיטציה נשארתי עם הנזיר/מנחה המדיטציה ושאלתי אם אוכל לשכור את חדר המדיטציה וסיפרתי לו על הרעיון שעלה לי. הוא מייד הסכים לתת לי את החדר ללא תמורה (!) ואמר שיש תיבת תרומות ואם אני רוצה אני יכולה לתת שם משהו.
חזרתי למסעדה, ומייד הכנתי שלטים ובליבי תקווה שמישהו ירצה להגיע.
את השלטים מואב תלה בשלושה מקומות האהובים על ישראלים צעירים ואף פרסמתי פוסט בקבוצה באינטרנט.
למחרת בבוקר, התעוררתי מוקדם בהתרגשות, ויצאתי החוצה להתכונן לקראת השיעור. כשיצאתי הבחנתי שהשמיים בהירים וללא עננים והראות מדהימה, חזרתי מהר לחדר, הערתי את מואב ויחד החלטנו לעלות לסראנגקוט, לראות את הנוף הכל כך מדהים. ירדתי למטה להזמין מונית, בגלל החג המחירים היו מופקעים, אך הצלחתי בגלל קשרים עם נהג שנסענו איתו כבר פעמיים לקבל מחיר סביר.
עליתי חזרה לחדר והתחלנו להעיר את הבנות ששיתפו פעולה, התארגנו בצ'יק. ויצאנו לדרך, השעה היתה 7:30 בבוקר.
הנסיעה באוטו היתה נהדרת, לא הפסקנו להתלהב מהנוף ומהשמיים הנקיים. הנהג היה נורא לחוץ, אבל שיתף פעולה, היום זה היה יום השיא בחג שלהם, היום בו מתקיימת הפוג'ה, טקס רציני ששמים טיקה בעין השלישית עם המון אורז וכל המשפחה מתאחדת לסעודה גדולה, זוכרים את עז ההרים מהפוסט הקודם? אז הבטחנו לו שלא נהיה למעלה יותר משעה ואפילו פחות והוא מעט נרגע.
הגענו למעלה, והיה ממש מופלא!!!! הילדות שמחו ומייד צילמנו סרטונים לכיתה שלהן, וצילומים במגוון פוזות, ועם כל המשפחה וחלק ממנה ועוד ועוד
כשחזרנו לא נשאר לי כבר הרבה זמן להתארגנויות רבות, לקחתי את הטלפון ורמקול נייד שהשאלתי ממשפחת שטרן, ויצאתי לחדר המדיטציה באלכמי, כך נקרא בית הקפה.
הכנתי את המקום, פרשתי כריות, הדלקתי מאווררים, הפעלתי את המוסיקה דרך היוטיוב, והתפללתי לטוב: שיבואו מספיק אנשים, שיזרום,שיהיה אינטרנט, שאנשים יתחברו ועוד ועוד
הגיעו 9 אנשים, לא הכרתי אותם, צעירים אחרי צבא וזוג צעיר שנשוי כבר מספר שנים. מרביתם לא עשו מדיטציה מעולם או שהיו להם חוויות לא כ"כ טובות בתחום.
השיעור נחלק לשלוש, מדיטצית פתיחה, דיון, הכרות והסברים הכוללים שליפת כרטיסי תובנות מרילין ולסיום מדיטצית ניקוי וסליחה, למי שפגעו בנו בשנה האחרונה לשחרור כעס וטינה.
אני לא יכולה לדבר בשמם, אבל אסכם ואומר שאף אחד לא יצא באמצע (!) וכששאלתי איך הרגישו במדיטציה, אז לכולם היתה חוויה טובה ומעצימה, לסיום סיומת אומר שכולם יצאו עם חיוך 😊
למחרת יצאנו לטרק! ארזנו תיק אחד גדול, מוצ'ילה עם כל הדברים שלנו, השתדלתי לארוז ממש מעט, אבל איכשהו התיק כמעט לא נסגר… ממש ריחמתי על הפורטר שלנו…, לקחנו חבילת טרק שכוללת: הסעה לתחילת המסלול והסעה חזרה בוואן גדול וממוזג, מדריך ופורטר, בסוכנות סוויסה הצהוב, דיל שסגרו לטובת כולנו משפחת שטרן היקרה.
הדרך לתחילת הטרק היתה יפיפיה, השמיים היו נקיים ואנחנו התמוגגנו מהנוף, הבנות התלהבו וצילמו והתרפקו על המיזוג המרגיע.
היום הראשון בטרק, הוא היום הכי קשה מבחינת העלייה של שעתיים זמן נפאלי, מה שיכל להיות בקלות 5 שעות. ואנחנו התכוננו לגרוע מכל. הכנו את הבנות שהולך להיות נורא קשה, כמו העליה למקדש השלום. עודדנו אותן שזה רק שעתיים וזהו אין יותר ימים כאלו.
יצאנו לדרך, הילדים היו במצב רוח מרומם, הנוף היה מקסים, מזג אויר נעים, מה יכל להיות טוב מזה?
ההליכה היתה במעלה אבל לא נורא כפי שחשבנו, עלינו מדרגות רבות והנוף נראה יפה יותר מתמיד. רוני ואלה טיפסו, יחד עם חברן החדש אופיר ממשפחת שטרן. מידי חצי שעה נעצרנו למנוחה קלה והמשכנו, ההפסקה הראשונה, היתה כאשר ראינו נדנדה ענקית שנבנתה מבמבוקים שנקשרו עם חבלים.
הדרך עברה בקלות יחסית והבנות כל הזמן אמרו שבכלל לא קשה כמו "שהבטחנו" ואנחנו אמרנו להן שזה בגלל שהן כבר בכושר והרגליים שלהן חזקות וממש כל הכבוד! והתכוונו לכל מילה
כאשר הגענו ליעד שהוא בעצם המחנה האוסטרלי (אוסטרליאן קמפ – Australian camp) היינו כמעט מופתעים.
נגלה לעיננו מעין מישור מוגבה ועליו מספר גסטאהוסים, ולכל אחד מהם חצר מטופחת בדשא ובפרחים. לכל אחד היתה גם נדנדה כמו זו שראינו בדרך. הילדים התלהבו, אופיר והבנות הלכו להתנדנד והבנים/גברים הלכו לשחק כדורגל עם הנפאלים ואל תשאלו אותי מאיפה היה להם כח… אבל אמרתי לכם שלא היה יום קשה במיוחד.
נכנסנו להתקלח, ולפני כן בעידוד המדריך והפורטר, הזמנו לנו משהו קטן לצהריים. הזמנו פופ קורן ואורז עם ירקות. המחירים היו מופקעים, מנת פופ קורן ב-200 רופי זה מטורף!
מחירי החדרים מאוד זולים, אבל האוכל ממש יקר, בטרק מקובל שהיכן שישנים שם אוכלים כדי שישתלם להם לארח במחיר נמוך והאוכל כאילו מפצה. ואגב בכל מקום שאנחנו אכלנו המדריך והפורטר, ממש נכנסו לתפקיד המלצרים ודאגו לנו לכל דבר שרצינו ובתמורה הם קיבלו לינה וארוחות מהמארחים.
הבנות התלהבו מאוד מהחברותה עם אופיר הבן של משפחת שטרן, שהם בקשו לישון יחד "בחדר ילדים" כאמור מחיר החדרים הוא זול ומייד הסכמנו למרות שהיה לי ברור שבלילה לפחות ילדה אחת "תתגנב" חזרה אלינו, אבל תמכנו באהבה
בערב היה ממש קר, אחר המקלחות היה צריך ממש ללבוש בגדים חמים, היה עדיין מוקדם אחרי ארוחת הערב, אז החלטנו להזמין לנו קנקן תה גדול ולשבת לנו בכיף במסעדה עם קלפים ונשנושים. בסופו של דבר, הלכנו לישון מוקדם, גם כי לא היה כבר מה לעשות, גם כי היינו עייפים , גם כי האינטרנט היה ממש גרוע וגם כי המדריך אמר שקמים לזריחה מדהימה וזו בעצם הסיבה העקרית.
אחרי לילה גשום בטירוף, הבוקר הגיע סוף סוף. ויצאנו לנקודת תצפית קרובה לגסט אהוס שלנו, שם התקבצו כבר לא מעט מטיילים שבאו כמונו לחזות במראות המהממים של זריחה מעל ההימאלייה ולא משנה כמה פעמים אני אגיד את זה ואצלם את זה או סתם אבהה בזה אף פעם לא נמאס לי מהיופי המרהיב של ההרים המושלגים האלה. אז אני אפסיק להתלהב במילים ופשוט אעלה תמונות ותבינו לבד.
היום השני של הטרק היה מתוכנן להיות יום ארוך של 6 שעות הליכה, כי צמצמנו שני ימים ליום אחד. העניין היה שהחלק הראשון של היום היה בו קושי מאוד מסוים והוא…עלוקות(!) כן, כן, כמה מגעיל,מפחיד, מלחיץ שזה נשמע (אתם תבחרו) כך זה היה ויותר מזה. ידענו שזה שירדו גשמים מטורפים בלילה רק מעודד את היצורים האלו לצאת מעל לפני האדמה, אך שמרנו על אופטימיות בעיקר בשביל הילדים.
התחלנו ללכת, כשידענו שנראה אותן מתישהו, הדרך היא יחסית במישור ואפילו חצי ירידה כזה כך שזה לא ממש קשה. ואז כשהגענו אל כר דשא, שבכל הזדמנות אחרת רק הייתי רוצה לשבת עליו בכיף, התחלנו לראות אותן, בהתחלה בבודדים "הינה עלוקה", "אוי עלתה לי על הנעל…", "אמא, מהר תורידי לי אותה מהנעל…" ולאט לאט הן היו בהמוניהן. הבנות הלכו במהירות (וגם הבנים) הן לא הסכימו לעצור. ועצרו רק כדי שנוריד להן את העלוקות שטיפסו להן על הנעליים, כי בכל פעם שעצרנו רק טיפסו עלינו עוד ועוד.
וכך יצא שדרך שהיתה אמורה לקחת כמעט 3 שעות עשינו בפחות משעתיים. מלווה בבכי מפעם לפעם והרבה הורדות של עלוקות מנעליים. לבסוף הגענו לדאמפוס, כשהגענו היינו מעט מופתעים, טוב ממש רצנו את המסלול שהיה אצור להיות כמעט פי שתיים ארוך בזמן, אפילו המדריך היה מופתע. וכך יצא שהפסקת הצהריים היתה בסביבות עשר וחצי במקום 12 וחצי.
היעד הבא שלנו היה אוסטם, כפר נחמד שנמצא על גבעה דיי גבוהה שאמורה להעניק עוד חוויית נוף מדהימה. המדריך סיפר לנו ביום הראשון שהוא נולד באוסטם והוא רוצה לקחת אותנו לבית הוריו ולארח אותנו עם תה. אנחנו כמובן שמחנו מאוד.
הדרך לאוסטם מאוד יפה, מלבד החששות של הילדים שכל הזמן ווידאו שסיימנו עם העלוקות, השמש היתה יחסית חזקה, הדרך היתה רחבה לפחות במרביתה מישורית. ורק כשהתחלנו לעלות על הגבעה כי הכפר ממש בקצה הגבעה היתה עלייה לא תלולה מידי, אבל אז השמש הואילה בטובה להתכסות בעננים ולאפשר לנו לטפס בנינוחות יחסית. ואז הגענו אל כפר הולדתו של זיבאן המדריך הצעיר שלנו.
את פנינו קיבלו אמא של זיבאן, וסבתא וסבא שלו, שמאוד התרגשו, מהאורחים הרבים שהגיעו לביתם הצנוע, וכשאני כותבת צנוע, אני מתכוונת פחות מצנוע או מבסיסי או מכל דבר שאנחנו בחיינו רואים כמובן מאליו, כמו: מים זורמים, חדרי שינה, מטבח עם שיש, כיור, מקלחת ושירותים בתוך הבית, ארונות בגדים, בקיצור, אין כלום…אבל חיוך גדול. כששאלתי את זיבאן, מי בנה את הבית הוא ענה לי בגאווה: סבא שלי! הוא היה ממש גאה בבית המפואר של משפחתו.
כדרכו לשרת אותנו כמו במסעדות השונות בהן אכלנו, מיהר זיבאן לשאול כל אחד ואחת, מה נשתה? תה שחור או תה עם חלב. חלקנו בקשו תה שחור וחלקנו בהם אני בקשנו עם חלב, דבר שקצת התחרטתי עליו אחר כך, כי לקח המון זמן להכנה…
זיבאן מיהר למטבח והביא מלפפון שנראה כמו אבטיח אישי, והחל חותך בסכין ענקית פרוסות ענקיות ואז חילק לכל אחד מאיתנו בגאווה. כולנו מאוד התרגשנו מהמלפפון העצום, שאגב, תוצרת הגינה הפרטית שלהם כמובן.
כולנו זללנו את המלפפון שהיה מאוד טעים להפתעתנו… ואנחנו חילקנו להם עוגיות וחטיפי שוקולד קטנים. וכולנו שמחנו.
הנפאלים ידועים בהתלהבות שלהם מתינוקות, ולכל מקום שאני הולכת עם גלי תמיד יש נפאלי או נפאלית שנגשים מרימים או מלטפים, ומראים את חיבתם. גלי מצידה, בורחת (אם היא מצליחה) ובוכה לרוב. הפעם אמא של זיבאן הצליחה להרים את גלי בלי שתבכה, ואז הסבתא גם רצתה כמובן וגלי סרבה בתוקף, אבל הסבתא לא ויתרה, ניסתה שוב ושוב, קטפה לה פרחים, וניסתה לפתות אותה בכל מיני חיוכים וקולות עד שלבסוף הצליחה להרים אותה למספר שניות בתמורה לפלח מלפפון, והסבתא היתה מאושרת!
קיבלנו סיור בתוך הבית, שזה בעצם חדר אחד, נכנסנו, צילמנו ויצאנו בהתלהבות, מרבית הכלים עשויים נירוסטה, תלויים בסדר מופלא על הקיר, סיר לאידוי אורז מונח על מיטת עץ מחוסרת מזרן. בצידו האחר של החדר שתי מיטות יחיד קטנטנות ולראשן ארון בודד ומעליו שעון.
לסיכום הצטלמנו תמונה קבוצתית והמשכנו ליעד הסופי שלנו הוא הגסטאהוס בו נבלה את הלילה השני והאחרון בטרק.
בהמשך הדרך חיכתה לנו עלייה לא רצינית, ככה לפינלה, הגוף כבר עייף, השרירים כואבים לכולנו, הילדים משתדלים לא להתלונן יותר מידי ואנחנו ההורים מנסים לשמור על חיוך ומוטיבציה כי הינה אנחנו כבר ממש בסוף. ואכן הגענו לגסט אהוס, מבנה פשוט, עם גינה מטופחת, ללא אינטרנט , קצת מבאס, אך לאחר בדיקה באזור הבנו שאין בשום מקום אינטרנט, הזמנו ארוחת ערב ונכנסנו למקלחת שהיתה חמה ונעימה עם זרם מים מאוד טוב שמייד כולנו הרגשנו מצוין.
הארוחות בטרק לא היו מזהירות, ומאחר ושהמדריך שלנו התעקש להיות המלצר שלנו, למרות שהוא לא באמת מכיר את המלון ומה הוא מגיש, אז הרבה פעמים היו טעויות בהזמנה. את הילדים זה יכל ממש לתסכל, כי ההמתנה לאוכל היא מאוד ארוכה . וגם המבוגרים מתחרפנים מזה , אז בטח ובטח הילדים.(ארוכה זה בסביבות שעה וחצי-שעתיים)
זוהי הקדמה לארוחת הבוקר, שלמחרת. מתברר שארוחת הערב לא היתה משביעת רצון או בטן (אני נשארתי עם גלי בחדר כי היא כבר נרדמה) ומשפחת שטרן ממש התייאשו מהבישול המקומי, השף היה בחופש מתברר. וויקי ממשפחת שטרן נכנסה למטבח והכינה שניצלים. ואז הכריזה שמחר בבוקר, אנחנו נכין ארוחת בוקר במטבח, ובקשה ממואב להודיע לי.
למחרת בבוקר הלכנו לכפר האקולוגי ואכלנו שם ארוחת בוקר, ובשלב מסוים כשהבנו ששוב המדריך שלנו עשה קצת "סלט" בהזמנות, ויקי ואני נכנסנו למטבח והתחלנו לחתוך סלט, להכין ביצים קשות, ביצת עין ועוד ועוד. צוות המקום היה ממש מבסוט, ובקשו שנבשל להם ארוחת ערב. התנצלנו שאנחנו עוזבים אחרי ארוחת הבוקר אבל מאוד נהנינו ואנחנו מודים להם על ההזדמנות לקחת חלק בהכנות של הארוחה.
המקום הוא כפר אקולוגי והם מגדלים את מרבית הירקות, מלפפונים, עגבניות, קישואים, דלעות, תותים, צ'ילי כמובן, תירס ובטח עוד המון שפיספסתי. יש להם תרנגולות לביצים וכן פרות ועזים מהן הם חולבים חלב פעמיים ביום ומכינים, יוגורט (קארד) המסורתי, חמאה וכמובן משתמשים גם בחלב עצמו. המדריכה המקומית לימדה את הילדים לטחון את גרגרי התירס בטחינה גסה למען הכנתם למאכל התרנגולות. הטחינה נעשתה באמצעות אבני ריחיים, וההתלהבות היתה גדולה, כמובן שגם אנחנו המבוגרים לקחנו חלק בעשייה.
בסיום טחינת התירס, אספו הילדים בהתלהבות את כל התערובת ונגשו להאכיל את התרנגולות, אתם יכולים לתאר את ההתרגשות של הילדים כשרצו להאכיל את התרנגולות.
השעה היתה כבר כמעט 12 בצהריים, הזדרזנו לפנות את החדרים שלנו בגסטאהוס, לארוז צ'יק וצ'אק וכבר היינו מוכנים למסלול האחרון בדרך למטה אל הוואן שחיכה לנו. ההליכה היתה קלה ולא ארוכה, כשעה וחצי בערך. אבל הילדים היו כבר עייפים השרירים כאבו והם רק רצו להגיע כבר לוואן, ובכל זאת הצליחו לשמור על מצב רוח טוב!
ליד הוואן, היו כמה חנויות קטנות עם שתיה וחטיפים ואנחנו שמחנו לרכוש מעט ממתקים לחגוג את סיום הטרק הנפלא הזה.
אני מודה שמבחינתי זהו טרק קצר מידי, הייתי ממש רוצה לעשות איזה שבוע בהרים בכיף. אבל זה יחכה לביקור הבא שלנו. ומה יאפשר שיהיה זה עוד בטיול הזה 🙂
ממש בקרוב נחגוג חודשיים בטיול. ואני יכולה להקדים ולסכם, שלצד האתגרים הרבים בטיול אנחנו מאוד נהנים מהביחד, יש הרבה זמן איכות לבלות יחד, לדבר, ליצור, לטייל, ללמוד וכן… גם לריב, להתווכח, להתחצף, לבכות, להתחבק, לנשק… לומדים להתרגל למצב החדש וכל הזמן להשתפר.
אני לדוגמא, עוד לא הספקתי לסיים לקרוא את הספר הראשון שלי ויש לי עוד הרבה בתיק שמחכים. ואת זמן האיכות שלי עם עצמי אני מנצלת בעיקר בלילות אחרי שכולם נרדמו או בבוקר מוקדם לפני שכולם מתעוררים.
אבל יש אופטימיות גדולה, במיוחד שתאילנד באופק והאיים מחכים לנו! ובמיוחד שגלי הקטנה, שמאז צעדה צעד ראשון בערב ראש השנה, מנצלת כל הזדמנות ללכת בעצמה ממקום למקום, כשחיוך של גאווה על הפנים וכולנו מעודדים בהתרגשות, אז תגידו לי, מה יכל להיות טוב מזה?
שיהיה חג סוכות שמח לכולם,
מוזמנים להגיב, לשאול ולהאיר.
לילה טוב ♡
משפחת גפני - חיים את החלום 