הנסיעה לנין בין, ארכה בין 12 ל-14 שעות, אני באמת לא יכולה לאמר, וזה מהסיבה שהיא התחילה באוטובוס שלקח נוסעים ל-3 תחנות: הואה, נין בין והאנוי.
הנסיעה התחילה בסדר,
הגענו ל'הואה' ובקשו מכולנו לרדת – מחליפים אוטובוס. ירדנו עם כל הציוד ואחרי שעה -שעה וחצי בערך בקשו שנעלה חזרה לאותו האוטובוס (!) הצוות השתנה, וכל המיטות (אוטובוס שינה) בשורה למטה היו תפוסות ונשארו רק מקומות בתחילת האוטובוס. הצוות היה מעצבן, כל הזמן בקשו שנשתיק את גלי והתנהגו מרגיז, עישנו, העלו אנשים כדי למלא את המקומות הספורים שנשארו באוטובוס…
הכי מפתיע בכל הסיפור שלפי התוכנית היינו צפויים להגיע לנין בין בארבע לפנות בוקר ואפילו הגענו חצי שעה מוקדם יותר, עם כל העצירות המוזרות, האיסוף של אנשים מכפרים מבודדים ועוד מיני מקרים לא מובנים…
גלי ואני היינו בסליפר הראשון ממש ליד דלת הכניסה, באיזשהו שלב הניחו לידנו מזרון ועליו ישן הנהג המחליף והיה צפוף להחריד… הנסיעה היתה מלחיצה, אני לא יודעת אם זה בגלל שהפכתי לחוצה בעקבות התאונה בנסיעה הקודמת (ראו פוסט הוי אן), אבל כל הזמן נראה לי שהנהג מנקר על ההגה, וכשהוא מסתכל בטלפון אנחנו סוטים מהנתיב ועוד ועוד…
אך גם הנסיעה הזו הגיעה לסיומה, בשעה טובה (שלוש וחצי לפנות בוקר!) ומוצלחת. הורידו אותנו בצומת על הכביש הראשי. חיכו שם כמה נהגי מוניות אז פשוט העמסנו את הציוד ונסענו למלון שלנו שמן הסתם בשעה כזו היה סגור…
צלצלנו בפעמון מספר פעמים וקצת לפני שהתייאשנו, פתחו לנו. ובחיוך מלא הודיה על שבכלל הואלנו בטובנו להגיע אליהם, נתנו לנו מפתח לחדר בקומה רביעית ללא מעלית…והבטיחו שבבוקר יורידו אותנו קומה או שתיים.
ישנו נפלא, למרות המזרון שהיה כ"כ קשה, שהתעוררתי עם כאבי גב מטורפים (ממש הזכיר ,את הלילות בבאגנס טל, בנפאל).
ומייד יצאנו לתור את המקום, בו גולת הכותרת היא שייט סירות בנוף מדהים.
יצאנו לשייט של 3.5 שעות בסירה קטנה אותה משיטה אישה, בשמורה יפיפיה, של מצוקים מרשימים ומערות, שאין תמונה שמצליחה להעביר את היופי והתחושה הנפלאה של המקום הזה, שנקרא אגב שמורת טראנג אן.
זהו מקום שפחות מוכר לתרמילאים, הם עושים מסלול דומה אחר, בטאם קוק, נגיע אליו עוד מעט. אבל השמורה הזאת ידועה מאוד לתיירות פנים ותיירות מאורגנת מחוץ לוייטנאם, המקום מסודר מאוד עם חנייה ענקית, מסעדות מקומיות והמוני סירות שממתינות רק לכם שתגיעו…. המחיר הוא 200 א' דונג לאדם וילד משלם חצי מחיר, סה"כ שילמנו 600 א דונג וייטנאמי שהם כ-24$.
השייט הוא ארוך, הכניסה והיציאה מהמערות מרגשת מאוד, גם לקלסטרופובים שביננו. הבנות נהנו מאוד לחתור קצת ומידי פעם לעצור לצד הדרך לראות מקדש נחמד או לאכול גלידה. וגלי כרגיל הופכת למוקד העניינים וכולם רוצים לקחת אותה וגם לוקחים…והיא כאמור כבר לא בוכה ומחכה שיחזירו אותה לידיים של אמא.
כשסיימנו עם השייט החלטנו לנסוע לטאם קוק, זוהי עיירה מעט מרוחקת מנין בין, אך זהו מעוז התרמילאים, הגענו לרחוב שוקק חיים וצבעוני, אחר לגמרי מהאזור של המלון שלנו שהיה אפור ורדום.
קנינו כרטיסים להאנוי, באוטובוס שיוצא למחרת בארבע וחצי אחה"צ , אכלנו ארוחת ערב נחמדה ונסענו חזרה למלון שלנו בנין בין. המלון היה מאוד זול 14$, אבל אני ממליצה למי שרוצה להיות במרכז העניינים לישון בטאם קוק, קצת יותר יקר אבל שווה. רק פרט חשוב, אין שם כספומטים, יש חנויות שיגהצו את הכרטיס אשראי שלכם בתמורה ל-5% עמלה ויתנו לכם מזומן. מאוד יקר, עדיף להגיע עם מספיק כסף מראש.
למחרת יצאנו מהמלון ב12 ונסענו לטאם קוק, הנחנו את הציוד שלנו בסוכנות הנסיעות והלכנו לעשות עוד שיט הפעם של שעה וחצי, עולה בערך אותו הסכום כמו בטראנג אן. היה מאוד יפה אבל איך אומרים אין כמו חוויה ראשונית, אתמול היה הרבה יותר מרשים בשבילנו.
הנסיעה להאנוי ארכה כשעתיים וחצי, גם הפעם עצירה לא ברורה והמתנה של שעה לאנשים מאחרים… אבל הנסיעה עברה יחסית מהר והגענו ליעד שמחים ועייפים.
האנוי נראית מקושטת ומוארת לקראת ראש השנה הסיני, שיצויין כפי הנראה ב-20 בינואר, וזה מקסים להסתובב ברחובות ולראות את המנורות ולוחות השנה ועליהם מתנוסס תרנגול!
ובסוף שבוע כל העיר חוגגת, למה? כי זה סוף שבוע! הפנינג ברחובות, מוסיקה, הרחוב מסביב לאגם ממש נסגר לתנועה והילדים מתרוצצים בבטחה ממש כיף.
אנחנו כבר ממש מתגעגעים לאוכל ישראלי, אז כ"כ שמחנו שמצאנו את מסעדת ג'ומא, שיש לה חומוס! המנה אמנם היתה מאוד סמלית אבל אלה ומואב הזמינו כריכים מבייגל ואני מתכוונת לבייגל אמיתי כזה כמו בארץ (טל בייגל/כרמל בייגלס) היה מאד טעים! אגב, רוני לא ויתרה על מרק הפו הוייטנאמי המפורסם ולקחה לה מנה טייק אאוט.
אני רוצה רגע לדבר על האוכל בוייטנאם, אז ככה, לצמחונים יש ממש בעיה למצוא אוכל נטול מזון מן החי, ואת המילה ירקות באנגלית המקומיים לא ממש מכירים. אצלנו במשפחה העדפה היא תמיד מזון מן הצומח (עד שמגיע להמבורגר, אבל יש גבול כמה אפשר לחיות על ברגר קינג ומקדונלדס) אפילו המרק הוייטנאמי הידוע, "פו" שמורכב מאטריות אורז, ירקות ירוקים, חזיר/עוף, במלא מקומות לא הסכימו להכין מרק בלי בשר – פשוט מוזר. מה שקרה לנו שרוב הזמן אכלנו ג'אנק פוד והתפריט התכווץ לפסטה/בורגר/אורז לבן/מרק אטריות והכל מלא בשמן. לקראת סוף הטיול בוייטנאם ממש כבר התגעגענו לאוכל ישראלי, שלא נדבר על האוכל בהודו ונפאל
למחרת בבוקר, בהתרגשות רבה לקחנו אובר לקידס סיטי היא עיר הילדים, עיר שלמה המיועדת לילדים.
הילדים, מקבלים כסף בתחילת המשחק וצריך לקנות דברים ולהרוויח כסף בכל מיני "עבודות" ומתן שירותים שונים. למרות שהבנות לא מדברות אנגלית וגם הוייטנאמים לא ממש, אז היה קצת קשה בכל מיני משימות, וגם רוני ואלה ילדות ביישנית משהו… אבל הן מאוד נהנו וזה מה שחשוב!
בסוף היום הבנות חילקו את הכסף שנותר להן. אין כמו נתינה…. שפע טהור!
היו לנו המון תוכניות לנסוע לסאפה ואולי האלונג ביי, אבל כששמענו שהנסיעה לסאפה היא 7 שעות ולשוק המפורסם עוד 2-3 שעות, התעייפנו רק מהמחשבה והחלטנו שבימים הבאים עד הטיסה לפיליפינים אנחנו מורידים הילוך ונרגעים. השבועות האחרונים בוייטנאם היו מאוד אינטנסיביים, ובכל זאת, לא נראה לי שהיינו משנים כלום, שווה כל רגע וכל מקום.
בצהריים הלכנו למופע בובות על המים, מופע מפורסם מאוד בוייטנאם המציג בעוד ערים בדרך, אך אני התעקשתי להגיע למקור בהאנוי, שם צפיתי באותו מופע בשנת 1997… היה מופע נפלא כמו אז. למרות שהבנות אבדו עניין די מהר ועברו לשחק בסלולרי ומואב וגלי נרדמו, אני נהנתי מאוד!
למחרת נסענו לגן החיות, הגענו למקום נחמד מסודר מחיר כניסה 100 א דונג לכולנו קצת יותרמ-4$.
רוני ואלה, שרק כמה ימים קודם לכן קיבלו טלפונים ניידים חדשים, קיבלו משימה: הן אחראיות על צילום החיות! רק תדמיינו כמה הן נהנו לקפץ מכלוב לכלוב ולצלם…
זה לא גן חיות גדול, ועיקר החיות הן קופים, פילים, דובים ונמרים, אבל נהננו מאוד להתהלך בגן הנחמד, למרות השלטים שאוסרים האכלת בעלי החיות, אין פיקוח והמבקרים מאכילים את החיות בהתלהבות, ובעלי החיים מגיבים בהתרגשות, מה שגורם למבקרים המקומיים להאכיל אותם עוד ועוד כדי לזכות בהתרגשות…
ראינו קופיף קטן אוכל…בלון! לועס ובולע! לכל מי שזוכר את מקרה הגירפה ושקית הביסלי בספארי לפני שנים התוצאה היא הרסנית.
גן החיות נמצא בחלקו על האגם, ועל האגם אטרקציה נחמדה, כדור מים ענקי מתנפח עצמו, אפשר להכנס פנימה לשחק, לקפוץ ולהשתולל, בתשלום כמובן.
באחד הימים נסענו למוזיאון האתנולוגי בהאנוי. זהו מוזיאון שמתאר את התרבות הוייטנאמים לאורך השנים, לפי אזורים והשבטים השונים שחיים בוייטנאם ובאזור אסיה בכלל.
הלבוש המסורתי, הבתים, כלי האוכל, אומנות, שפות, ועוד ועוד. היה מעניין ללמוד על האזור, הבנות שאלו המון שאלות, טפסנו למבנים השונים, צחקנו, שיחקנו ונהננו.
את היום שלפני האחרון שהוא יום שני בשבוע שמרנו לטובת פארק המים הגדול!
מעין סגירת מעגל עם שנפתח בפארק המים בסייגון. התעוררנו מוקדם בבוקר, לבשנו בגדי ים ונסענו לפארק ש…היה סגור! מתברר שנגמרה העונה או משהו כזה. למרבה ההפתעה הבנות לא התאכזבו כל כך, אנחנו עודדנו אותן שמחכות להן המון אטרקציות בפיליפינים, אבל באמת לא היינו צריכים, אבל כבר הצענו לנסוע להחליק על הקרח וכך היה.
הבנות נכנסו למשטח הקרח בקניון וינקום הידוע,בהתרגשות גדולה נעלו נעליים קיבלו בובי חמוד ועלו על הקרח, המשטח היה קר ואחרי פחות מחצי שעה, כשבאתי להציץ איך הן נהנות מצאתי אותן ישובות בחוץ מחכות לנו בבכי (מואב גלי ואני ישבנו במסעדה ליד )
ביום האחרון בוייטנאם, התעוררנו ליום גשם, לא סוער במיוחד, אבל כזה שמקשה על ההסתובבות ברחובות. בילינו חצי יום (בהגזמה כמובן), במשרדי הדואר, שלחנו חבילה לארץ. המשלוח לישראל באוויר לוקח בין שבועיים לחודש ("אם יש לך מזל, זה ייקח שבועיים", ציטוט מדויק מהפקיד "ברור שיש לי מזל!")
ואח"כ בזמן שכולם היו בארוחת הצהריים אני מיהרתי לרכוש לנו מעילים, כמובן שתכננתי חודש שלם לקנות ואפילו בנפאל בדקתי לגבי מעילים ודווקא עכשיו בדקה ה90, במחיר יקר מידיי לטעמי, בסופו של דבר המשימה בוצעה ואפילו הספקתי להגיע בזמן למלון להתקלח לפני היציאה לשדה התעופה.
בשעה שש חיכתה לנו המונית של המלון. ארוזים, מקולחים אך בעיקר נרגשים יצאנו לכיוון שדה התעופה, לקראת היעד הבא – הפיליפינים. אני מודה שיש הרבה דברים שהתחילו כבר לעלות לי על העצבים בוייטנאם, אבל עם זאת, הרגשתי צביטה קטנה בלב בכל פעם שנזכרתי שזהו, נפרדים מוייטנאם (לבינתיים).
אנחנו עכשיו בטיסה למנילה, משם נמשיך ישירות לסבו. יש לי ספר על הפיליפינים וכעת אקרא בו בנחת (כולם נרדמו, טוב נו…3 לפנות בוקר)
להתראות בפיליפינים
משפחת גפני - חיים את החלום 