פורסם ב סין

ביקור משפחתי מרגש, בייג'ינג, שווקים, ויזה שנגמרה והחומה הגדולה –  סין חלק ד' ואחרון

התבשרנו חגיגית אחרי המון דיבורים של אולי… שסבתא שושי ודוד שי (אמא שלי ואחי) מגיעים לבקר אותנו בסין. הילדות יצאו מגדרן מרוב התרגשות והחלו להכין רשימות של המוצרים האהובים עליהן כדי שסבתא תביא איתה.
החלטנו להגיע לביג'ינג לפגוש את האורחים, ולאחר בירורים והשוואות מחיר, בחרנו ברכבת הסופר מהירה (10 שעות במקום 33) המחיר שווה למחיר טיסה, 1,140 יואן בערך. החלטנו לנסוע ברכבת כי לבנות יש הנחה של 50% וגלי לא משלמת כלל. ואילו בטיסות סיניות הילדים משלמים לפעמים יותר ממחיר מבוגר וכולל גלי, והזמנת הטיסה אונליין כשיש מספר ילדים גדול ממספר המבוגרים זה בלתי אפשרי. 

הנסיעה היתה מדהימה! נוחות ונועם, באנו מוכנים עם חטיפים וסוללות מוטענות לכל המכשירים ובאמת עבר סבבה.

הגענו לעיר ביג'ינג, רשת מטרו גדולה ונוחה, קניונים ענקיים, גשרים עצומים, כבישים מרווחים, עיר מטורפת! 

את הלילה הראשון העברנו בגסטאהוס מומלץ על ידי התרמילאים, שהיה ממש מבאס יחסית למקומות שהיינו בהם בסין והמחיר יקר בהרבה. היינו חייבים למצוא מקום טוב יותר גם לכבוד אמא שלי. 

אז עברנו לאזור אחר, מצאנו מלון נחמד קרוב מאוד למטרו, לקניון נחמד ולבית חב"ד (אמא שלי שומרת כשרות, אז רצינו גישה קלה ללא תחבורה) 

טיילנו באזור בזמן שחיכינו לביקור הנכסף. הגענו לרחוב 798 שהינו אזור תעשייה נטוש שאמנים מכל מיני תחומים הקימו במבנים השונים גלריית מעוצבות ואפילו נתקלנו במרכז הישראלי לתרבות ועסקים

וקיר ארוך עם תמונות מגניבות לצילומים

הגיע היום הגדול, הבנות לא הצליחו להסתיר את ההתרגשות ואי השקט. הגענו לשדה התעופה חצי שעה אחרי חצות.


ההמתנה היתה ארוכה ובעיני הילדים אפילו עוד יותר, הבנות התחילו לפקפק ולתהות אולי טעינו בתאריך וכאלה… אבל אז הם הגיעו!

הדרך למלון היתה מלאת התרגשות, לקחנו שתי מוניות. הגענו לחדר והתחילה פריקה של כל המשלוח שהגיע מהארץ, הגיעה מיני חנות מכולת מסבתא שושי כמובן, הדודים ומסבא אפרים וסבתא אורה מצד האבא. היתה חגיגה גדולה


מלבד חטיפים וממתקים אהובים, הבנות קיבלו מכתבים ומשחקים מהאחייניות שלהן אליהן הן כ"כ מתגעגעות, הבנות ממש רקדו בשמחה. 

הימים הבאים היו גדושים פעילויות, כיאה לטיול קצר (כי רוצים להספיק הרבה בזמן קצר), חלקנו את  הזמן בין שווקים: שוק הפנינים, שוק הצעצועים,  שוק אוכל, שוק לילה, שוק פשפשים, חנויות ומרכזי קניות… קניות זה חשוב 🙂 

לצד טיולי יום מדהימים:  העיר האסורה – ציפינו כל כך הרבה מהעיר הזאת ואולי בגלל זה גם התאכזבנו. מלבד אוסף השעונים של הקיסרות לדורותיה, מתנות שהקיסרים קיבלו לאורך ההיסטוריה. שעונים ענקיים ושעונים קטנים, עם מנגנונים שונים, באמת מגוון אדיר ומרשים. היה כיף לעבור בין השעונים מכל ארץ וארץ לבדוק באיזו שנה הוענק השעון ולהתלהב.

טיול לחומה הגדולה, התחיל בנסיעה במונית לתחנת אוטובוס מספר 719, שלקח אותנו עד החומה בכשעתיים וחצי, נסיעה סבירה.
הגענו לכניסה לשמורת – באדאלינג, והמוני דוכנים עם מגוון יפה של מזכרות ומאכלים ליוו אותנו כל הדרך למעלה. התלהבנו כל כך, גם שהמחירים הזולים באופן מפתיע וגם אחרי התמקחות המחיר אפילו זול יותר. הבטחנו לעצמנו שנקנה מזכרות בדרך החוצה והמשכנו בדרך לחומה.

השמורה מקסימה, מסודרת בצורה מופתית כיאה לאתרי תיירות בסין. הכל נקי, משולט ומסודר.  העלייה לחומה היתה קלילה והמראות שנגלו היו מדהימים. 
ההליכה על החומה עצמה היא קשה לפעמים ותלולה עם המון מדרגות בעליה. בשלב מסוים הבנות החליטו שהם מיצו וירדו למטה עם אמא שלי, מואב וגלי שהיתה במנשא. 

שי ואני המשכנו עד לנקודה הכי גבוהה ורחוקה בקטע, הנוף היה מהמם, פחות ופחות אנשים והרבה תמונות מצחיקות, בנופים עוצרי נשימה. מרוב שנהננו לא שמנו לב שהשעה כבר היתה מאוחרת, וכשחזרנו כל הדוכנים היו כבר סגורים, ולא היו עוד אוטובוסים מהשמורה.

בסופו של דבר תפסנו מונית עד למטרו הכי קרוב ומשם למלון. מהרנו מאוד כי היה זה יום שישי ורצינו להספיק לארוחת שישי בבית חב"ד. כשהגענו פינו לנו מקום, כי הארוחה כבר החלה, וכדרכם של בתי חב"ד, הכל היה בנועם, באדיבות הכוללת תובנות   וסיפורים מעולם היהדות עם מסר חכם ונחמד לחיים.
באחד הימים פנה אלינו מנהל המלון והפנה את תשומת לבנו שהויזה שלנו נגמרת בעוד יום או יומיים והוא לא יוכל לאשר לנו להשאר במלון ללא ויזה בתוקף. היינו מופתעים מאוד. היינו בטוחים שקיבלנו ויזה ל3 חודשים. קפצנו מייד למשרד ההגירה, מילאנו טפסי בקשה להארכת הויזה, צרפנו אישור מהמלון ותעודת הלידה של גלי. התבקשנו להגיע בעוד 7 ימים לקבל את הדרכונים עם הארכה של חודש נוסף. המחיר 160 יואן לפספורט.

גן החיות הגדול בביג'ינג ובו האקוואריום הידוע – אין כמו ביקור משפחתי בגן החיות. תמיד עושה לנו טוב בלב, לזהות חיות מוכרות ולהכיר חיות חדשות. פתחנו את הביקור אצל הפנדות כמובן והמשכנו לשאר החיות. היה זה יום מלא שמש וחם, ובכל זאת יצא לנו לראות כמה פנדות ערניות ופעילות. שיא הביקור היה האקוואריום הגדול שרק הכניסה אליו עלתה 150 יואן למבוגר. הוא תופס מקום של כבוד בגן החיות ואנחנו שמחנו לראות שוב חיות מים. הביקור כלל מופע דולפינים, כלב ים היה כיף ומשעשע.

 ביקור בפארק מדהים כשלוש שעות נסיעה מביג'ינג בעיירה ושמה שיידו – זו היתה בשבילנו הזדמנות להכיר למבקרים מהארץ את העוצמה המדהימה  של סין, בכל מה שקשור בתיירות טבע, בדומה לחוויה שלנו בדרום סין. נסיעה קצרה מביג'ינג, רק 3 שעות וכבר אנחנו באזור מצוקים, נהרות, רכבל וגשר זכוכית כמובן-המתכון הבטוח של הסינים לאתר תיירותי מצליח. 

העליה ברכבל היתה קצת מפחידה, למעלה היה ממש מקסים. והיה מצחיק לראות את התגובות של סבתא כשהלכה על גשר הזכוכית בפעם הראשונה, שי לעומתה דילג בטבעיות כמו הבנות. 

בפארק המסלול מעגלי, תחילה עולים ואח"כ יורדים. הגיעה שעת אחה"צ והתחלנו לחשוש שנפסיד את האוטובוס האחרון. אז מואב, גלי, סבתא ורוני ירדו ברכבל ואילו שי, אלה ואני ירדנו ברגל. בגלל שהזמן דחק עשינו את הדרך בחצי ריצה חצי דילוגים. 

כשיצאנו מהפארק התברר שאכן אחרנו את האוטובוס. ניסינו למצוא מוצא, ואז פגשנו סינים תיירים מקומיים אדיבים, שהציעו לנו טרמפ. הם גם נסעו  לבייג'ינג והזמינו אותנו להצטרף אליהם. כל הבנות הצליחו להצטופף ברכב הגדול (ב.מ.וו. מפנק במיוחד) ומואב ושי הגיעו בטרמפ אחר שהביא אותם לבייג'ינג בתמורה ל100 יואן. הנסיעה שלנו עברה יחסית בנוחות הנהג הציע לנו מים ומסטיקים, נדיב מאוד מצידם. עוד הרפתקאה, שעזרה לנו להכיר עוד צד של הסינים בנחמדותם ואדיבותם.

ולקינוח, ממש ביום האחרון נסענו לארמון הקיץ, שהיה בהחלט גראנד פינאל'ה, בטיול בביג'ינג. המקום מקסים, מטופח ונמצא ממש על אגם ענקי, כמובן שניצלנו את ההזדמנות לסירת פדלים. אח"כ כשהיינו כבר בסירה, גילינו שיש גם סירה חשמלית (איך לא?) בסין ממש מדהים שיותר ויותר רכבים חשמליים. 

רוני גילתה דוכן נחמד של אמן שמצייר שמות באותיות לועזיות ממש מקסים בסגנון סיני. אז החלטנו לעשות גליון עם השם לכל אחת מהבנות. וכשראינו את התוצאה התבאסנו שלא עשינו גם לבני דודים, אבל נהיה כזה תור…אז ויתרנו.

נפרדנו מסבתא שושי ודוד שי אחרי 12 ימים שעברו הרבה יותר מידי מהר. קיבלנו "מנה של בית" שנתנה לנו כח להמשיך בטיול שולחנו הביתה המון מטען חורג שהיה לנו בתוספת מתנות כמובן.

בימים הבאים, העברנו את הזמן עד קבלת הדרכונים שלנו עם הויזה המעודכנת, הלכנו למוזיאון המדע וטכנולוגיות. מוזיאון ענקי, מצוין לילדים, לצערי אנחנו הספקנו רק קומה וחצי וכבר הגיעה השעה 17:00 והמוזיאון נסגר. העובדים ממש גרשו אותנו משם (בחיוך כמובן), זה היה משעשע. הבנות יכלו לבלות שם בכיף עוד שעות ארוכות.

עוד אספר שבסין יש מבחר אמצעי תשלום מאוד לא מוכרים לנו ומאוד טרוויאלים בשביל הסינים. לפעמים הם ממש לא מבינים למה שנרצה לשלם בכרטיס אשראי או במזומן, והוויצ'אט – אפליקציית ההודעות בסין, משמשת כארנק ואמצעי התשלום השכיח ביותר. 

 קיבלנו את הדרכונים ומואב טס לבנגקוק,להביא את המזוודה והסלקל שהשארנו מאחור. 

מואב בבנגקוק מתענג על פאתאי- האהוב עלינו מאוד

זה הזמן להמליץ לכל מי שחושב על טיול כזה, לארוז כמה שפחות מכל דבר… אנחנו הבאנו המון ספרים, בגדים, נעליים, תרופות…. וחבל כי יש הכל בכל מקום. השארנו את הציוד בתאילנד, כשנסענו לקמבודיה, היינו משוכנעים שאנחנו נוסעים לכמה שבועות. התוכניות השתנו כל כך הרבה ועברה חצי שנה, שבסופה החלטנו בכלל לא לחזור לתאילנד, כך שמואב נסע להביא את הציוד במיוחד וגם אז שלחנו את כולו כמעט לארץ (חצי בתאילנד וחצי בסין.) סעו קל כמה שתוכלו המלצה שלנו אליכם מכל הלב- כי אני ממש גרועה בזה.

משלוח חבילה מסין – לשלוח בים זול מאוד

כמה ששלחנו עדיין היינו תמיד עם הרבה יותר מידי תיקים והרבה יותר מידי משקל. 

כשהגענו לבייגינג פגשנו את יאנג, חבר של ציפי וטימי מצנגדו, גם הוא חבר בעמותת "בית שלום" והוא ניסה מאוד לעזור לנו עם העגלה של גלי, שהמעצור שלה נתקע ולא מאפשר לעצור את העגלה. יאנג הגיע למלון, לקח את העגלה וניסה למצוא מקום שיתקן אותה. אחרי שניסה מספר מקומות ללא הצלחה החזיר לנו אותה וגם נתן לבנות מתנות, מניפות אותנטיות, שעליהן אביו מצייר וכותב באותיות סיניות – מקסימות ממש. הוא צירף כמה מאכלים סיניים ואבטחת.התרגשנו מאוד, במיוחד שהוא שעוזר לנו ובסוף אנחנו עוד מקבלים ממנו מתנות.

ביום שלפני הטיסה קבענו עם יאנג, ארוחת צהריים, עם חברותיו לכנסייה. יאנג הזמין אותנו בשם חברותיו שמאוד רצו להכיר אותנו. הסכמנו בשמחה וביום שני בצהרי היום נכנסנו כולנו למכוניתו של יאנג, שהסיע אותנו לבית חברותיו. בתוך הבית חיכה לנו שולחן סלון גדוש כל טוב, ממתקים מקומיים, דובדבנים והמון, ליצ'י, מים קרים, שקוררו במיוחד בשבילנו. פחיות מיץ, סוכריות, עגבניות שרי, בננות ומשמשים! יוגורט בדיוק הסוג שהבנות אוהבות ועוד מלאן הפתעות. 

המארחות לא יודעות אנגלית או עברית, והשיחה התאפשרה תודות לתרגום של יאנג. לאחר טעימת המטעמים בסלון, הוזמנו להגיע לשולחן לארוחה. בעלת הבית פתחה בברכה יפה, בנוסף לתודה על המזון ועל השפע בחיינו, הוסיפה ברכה אישית בשבילנו. זה היה מאוד מרגש.

הארוחה התחילה. המזון על השולחן היה בשפע. התברר שבעלת הבית קיבלה המלצות מטימי וציפי המקסימים, והכינה לנו אוכל שאנחנו אוהבים, כולל פלפלים חריפים בשבילי. האוכל היה מעולה, טעים מאוד ומאוד מגוון. 

זה היה ערב סיום נפלא לסין, יעד שכבש אותנו ובגדול. נהננו לטייל, להכיר אנשים נפלאים, טבע, מסורת ומנהגים. נשארו לנו עוד 3 חודשים לטיול וזה בהחלט מרגיש לנו כמו סוף הטיול.  אחרי התלבטויות, רעיונות ומחשבות. החלטנו לשנות את מבנה סגנון הטיול שלנו, ולעבור ממזרח (אסיה) למזרח (אירופה) 🚙.

הזמנו טיסה למוסקבה שנקבעה ליום שלישי בבוקר. כשכבר התיישבנו במטוס (אחרי ריצה, כי עיכבו אותנו בבדיקה הבטחונית, וכבר באו לחפש אותנו) גילינו ששכחנו את התיק גב ובו כל הציוד של גלי; מטרנה, חיתולים, מגבונים ושאר עניינים, כמו למשל הנייד עם הסים המקומי. אני מודה שהתבאסתי ממש, כולל דמעות… והדייל המקסים, נגש אלי, אמר שהם מתקשרים למחלקת הבטחון וינסו לאתר את התיק, אבל אם אלך לחפש בעצמי, הטיסה עלולה לצאת בלעדי. אחרי 2 דקות הודיעו לנו שהתיק לא נמצא ושהטיסה חייבת לצאת. זה היה מלחיץ כי לא היה לנו ציוד נוסף לגלי, לפנינו 2 טיסות כל אחת 4 שעות ועוד המתנה של שעתיים ביניהן. בלי תחליף חלב לגלי זה היה מאוד מאתגר, שלא לדבר על חיתולים ומגבונים. בסופו של דבר הסתדרנו כמובן, בקשנו ממשפחה עם ילד בגיל של גלי, חיתול ובמקום מגבונים שטפנו טוסיק בכיור השירותים, ושמנו לגלי חלב רגיל בבקבוק. אז אומנם היא לא ממש אהבה, והיה יותר בכי מהרגיל בהמראה ובנחיתה, אבל נגמר ודי.

להתראות במוסקבה ♡

פורסם ב סין

פסגות מושלגות, טאי צ'י במנזר, אולפן עברית בבית שלום בקונמינג – סין חלק ג'

ליג'יאנג
הטיסה מצנגדו יצאה בשש ורבע בבוקר ואנו נאלצנו לצאת לשדה התעופה בארבע לפנות בוקר!! צוות המלון ארגן לנו וואן (ב70 יואן) שהספיק לכולנו כולל הציודים.

הטיסה יצאה בזמן, ואחרי שעה ו50 דקות הגענו לליג'יאן לבוקר קריר אך בהיר.

הרים מושלגים נגלו אלינו כבר בטיסה, ליוו אותנו בדרך אל המלון במונית וכשהגענו בהליכה בשוק ובין המבנים המסורתיים, נהננו מנוף צלול ומהפנט.

עובדת ההוסטל חיכתה לנו בכניסה לשוק והובילה אותנו באנגלית מגומגמת להוסטל מעץ בסגנון סיני פשוט ונחמד. שודרגנו לחדר גדול יותר בתמורה לעוד 3$. קבלת הפנים היתה חמימה וכללה תה סיני כולל כל הטכס עם הבעלים של המקום שישב, חייך מידי פעם ופחות דיבר. גם קיבל אותנו באהבה הכלב שלהם "מומו" הבנות כל כך שמחו על השם וגלי מאז קוראת לכל כלב מומו. זהו כלב עצום בגודלו ועם זאת בעל מזג רגוע ועדין.

הנחנו את הציודים ויצאנו לתור את העיר.
בעבר ליג'יאנג היתה עיר סינית מסורתית שנהרסה כליל ברעידת אדמה. ממשלת סין שיחזרה את העיר, סגרה אותה לכניסת רכבים והפכה אותה למרכז תיירות (מעין מדרחוב המזכיר סמטאות ציוריות באיטליה או יוון אבל בסגנון סיני).

הכניסה לעיר כרוכה בתשלום מס תיירים חד פעמי (80 יואן מבוגרים בלבד), מעין כרטיס המקנה כניסה לעיר העתיקה ואתרים נוספים בה  (אנחנו השתמשנו רק בטיול בעיר).

העיר העתיקה מקסימה, חנויות ססגוניות לתיירים מכל עבר, מסעדות, גלידריות ועוד כל מיני,  מעוצבים בטוב טעם. 

ואז כשהערב יורד, אורות צבעוניים נדלקים בכל פינה והפאבים מתעוררים לחיים במוסיקה לייב ומופעים שונים (ממש חגיגה גדולה) והמוני התיירים מגיעים, בעיקר הסינים הממלאים עוד יותר את הרחובות ובעיקר את הכיכר המרכזית הגדושה באופן מיוחד.

מצאנו כמה מסעדות נחמדות והאהוב עלינו ביותר נקראת המטבח של אן (באנגלית). מסעדה בסגנון מערבי המגישה פיצות, המבורגר וכאלה. מה שמעניין שהמקום לא גדול ולרוב מגיעים אליו מערביים בלבד הבעלים הוא לבדו מכין ומגיש את האוכל, בלי צוות מטבח ועובדים כלל. היינו שם פעמיים נהננו מאוד!

יש תחושה שהסינים חובבים קפה, אני מודה שאחרי שהתרגלתי לראות כל סיני שני, מסתובב עם הטרמוס הקטן שלו ובו תה, קצת מוזר לי שהם אוהבים גם קפה. אבל מה שרציתי לספר זה דווקא .  , על בתי הקפה הרבים בליג'יאנג, כי לצד הקפה הגישו גם עוגות. ומאז עוגת הגבינה הנפלאה של רוני ביאנגשו, רוני ממשיכה לטעום כמעט בכל מקום עוגות גבינה, כשהיא רואה כזו בוויטרינה. אז יצא לנו לטעום גם כאן, עוגה אחת או שתיים שקיבלו ציון נחמד מהבנות, אנחנו מאידך נהננו מאוד מבית הקפה עצמו שהיה מעוצב ומלא אביזרים מגניבים ממש.

ערוץ דילוג הנמר – האגדה מספרת על נמר אמיץ שברח מצייד שרדף אחריו וכשהגיע לנהר הוא זינק מגדה אחת לשניה וכך ניצל. צריך להבין שזהו ערוץ רחב וגועש במיוחד ואין סיכוי שאכן דבר כזה קרה, אבל אנחנו זורמים.

יצאנו לנקודת הדילוג. הנהג שלקח אותנו לשם סיפר שכוח אלוהי הפיל סלע גדול לערוץ ובעצם נתן לנמר מקום בטוח לנחות באמצע הנהר ולדלג לצדו השני, תודו שעכשיו הסיפור נשמע הרבה יותר הגיוני 😉

מאז, תיירים רבים מגיעים לקבל השראה וברכה מהמקום המבוקש, אשר יד אלוהים נגעה בו.
הסינים הקימו סביב האגדה הזו מרכז תיירותי מפותח וטרק של יומיים המושך אליו תיירים ותרמילאים רבים. אנחנו הסתפקנו בביקור בנהר עצמו, לכאורה נקודת הדילוג. היה באמת מרשים!

בדרך, הנהג עצר להתפלל במקדש/מנזר בנקודה מדהימה עם נוף יפיפה 

גברת בשוק מכינה פיתות במחבת. טעימות ומשביעות.

באחד הימים, נסענו לטייל בפארק נחמד באזור. כשהגענו היינו ממש רעבים ומצאנו מסעדת רחוב קטנה שהגישה אוכל פשוט וזול מאוד שהיה מורכב מאורז, תפו"א, פול ומעל ביצה קשה חתוכה ל4. כל אלו בושלו ואודו בכלי חרס מקסימים וזה היה נפלא וטעים.

ועוד תמונות מהפארק המקסים

כתב סתרים/חרטומים – ברחובות ליג'יאנג אפשר למצוא כתב שנראה כמו רצף של ציורים, על הקירות, בחלונות ראווה בחנויות, גדרות ובהמון המון מקומות חלקם מקומות צפויים וחלקם פחות צפויים. על פי סיפורי המקומיים, בעבר היו אנשי ליג'יאנג, מספרים כך את סיפוריהם. וכחלק מהשיפוץ שהמקום עבר שיפצו הסינים גם את הכתב ואף הפכו אותו לאחד מסמליה של העיר.

אנחנו נהננו להשתעשע עם הכתובות לבנות סיפור מאחורי הסמלים והבנות המציאו שפת סתרים משלהן.

דאלי 

אחרי נסיעה קלה באוטובוס, הגענו לעיר עתיקה יפה מוקפת חומה. המלון שלנו נקרא ג'ייד אמו, על שם שותפיו: סינית ואוסטרלי, שמנהלים אותו יחדיו. 

המלון הוא אימפריה למטיילים. מאובזר בכל מה שצריך, שולחן ביליארד, שולחן כדורגל (הבנות שמחו ככ), חדר קולנוע עם מקרן ו 250+ סרטים וסדרות טלויזיה, מסעדה מצויינת. לא מספיק כל הטוב הזה, וקיבלנו שדרוג לחדר שהזמנו שהיה תפוס אז קיבלנו חדר במבנה המלון החדש מאחורי המלון הותיק עם טלוויזיה חכמה ובה כל הסרטים אינטרנט עם ויפיאן מובנה.

בקצה ההר יש מנזר שאולין ובו מלמדים קונג פו וטאי צ'י. נסענו אליו כל המשפחה כדי להתרשם ולקבל מידע על הקורס.
המקום מקסים, ביער מלא עצים, הרבה ירוק, סנאים מקפצים ופסלי בודהא עצומים. מצאנו גם קבוצה של כ15 תלמידים צעירים ממקומות שונים בעולם ביניהם 5 ישראלים (!) אחוז מרשים בקבוצה עצמה. כשהתקרבנו זיהו אותנו שניים מהישראלים – הם היו איתנו בליל הסדר בצ'נגדו. לאחר שהם המליצו לנו על המקום, החלטתי להצטרף (גם הבנות רצו אבל הוסכם שאני אגיע לראות "איך זה" ואחכ נראה).


למחרת הצטרפתי ללימודי הטאי צ'י, מואב נשאר עם הבנות במהלך היום.

בערב טיילנו בעיר העתיקה, בין החנויות והמסעדות הרבות.

קורס טאי צ'י – יומן אישי

כיוונתי לי שעון מעורר לשש, התארגנתי בזריזות, המונית הגיעה בדיוק בזמן 6:30,  ויצאנו לדרך. המנזר נמצא במעלה ההר, המונית נסעה במעלה עד שנעצרה בסמוך לשער ברזל עליו כתוב בסינית שהשער נפתח ב8 בבוקר ונסגר ב6:30 בערב.

החלטתי להמשיך משם ברגל, להערכתי לא נשאר הרבה.

הדרך היתה מדהימה, הלכתי לי לבד בליווי ציוץ הציפורים. 

בשלב מסוים ראיתי פסלי בודהא ענקיים והבנתי שפספסתי את הפנייה למנזר. החלטתי לרדת בשביל פסלי הבודהא. מזל שאתמול כשהיינו בביקור, רוני ואני עלינו בשביל הזה מלמטה ולכן הכרתי אותו (הכל מדויק כבר אמרתי…).
כשהגעתי כבר כולם יצאו לריצת בוקר ולאט לאט החלו לחזור  כשאבן על ראשם, להגברת שיווי המשקל והריכוז. לאחר מכן החלו במתיחות ואני נקראתי להסדיר את ההרשמה. 

שילמתי 500 יואן, הוחתמתי על כללים וחוקי המנזר הכוללים כללים להתייחסות לראש המנזר הוא המאסטר(שיפו בסינית), ויש להתייחס אליו מאוד בכבוד. לדוגמא כאשר רואים את המאסטר יש לקוד ולאמר "אמי טופו". וכן לקוד כשעוברים ליד פסלי בודהא מסוימים.
טכס הארוחה אף הוא מעניין, יש לאכול מהקערית עד גרגר האורז האחרון, ועל כן מומלץ למלא את הקערית רק בכמות שתוכל לאכול. אין לדבר במהלך הארוחה, על השולחן יש צלחות מזון, יש להציע לכל הסועדים בשולחן בטרם מוסיפים לעצמך. תחילת הארוחה לאחר הכרזת המאסטר וכולם מצטרפים ל"אמי טופו" משותף ורק אז מתחילים לאכול.
בסיום הארוחה יש לעבור שולחן שולחן לקוד ולברך: "אמי טופו" ויש לקחת את הקערית האישית והמקלות לשטוף אותם ולהניח במקום.
האוכל אגב, בשפע, צמחוני ומעולה ביותר!

מים טהורים מהטבע, כולנו שתינו מהמים כולל כמעט כל תושבי העיר שהגיעו למלא

הלימודים התחילו במתיחות, ומסאז' בזוגות כ40 דקות כל אחד(!) ורק אז התפצלנו לטאי צ'י וקונג פו. בקבוצה שלי, של הטאי צי, היו רק זוג ישראלים, הם התחילו יומיים לפניי, אז הלימוד היה סוג של שיעור פרטי.
המורה שלנו בחורה מקסימה (מאזור רוסייה במקור) שחייה בסין ב6 השנים האחרונות, דוברת סינית ומורה לטאי צי. נעימה, עדינה וסבלנית לימדה אותי את הבסיס. לפני עשור למדתי ותרגלתי טאי צ'י ו

אבל לצערי, לא זכרתי כלום…
תרגלנו בערך שעה וחצי עם הפסקה נוספת באמצע וכבר הגיעה שעת ארוחת הצהריים.
גם הפעם אותו הטכס עם המאסטר ולאחריו אוכל נפלא.
המדריך הראשי הודיע שאם תהיה היענות נצא לטיול למנזר שנמצא בקצה ההר (לנצל את מזג האויר הנפלא), ובהחלט נענינו. 

הדרך היתה נעימה מעט מאתגרת, כמעט כל הקבוצה הצטרפה והיה נעים לשוחח עם בחור אוסטרלי (בעל לוק אסיתי), זוג צרפתי, נער ישראלי – מורן היקר והאהוב ביותר על המאסטר, בחור ישראלי מקסים ועוד זוג צרפתי 🙂


בשלב מסוים המאסטר הגיע עם משלחת רעיו ואז התברר שהמאסטר הוא האדריכל שתכנן את המנזר. גם בקבוצה שלנו הבחור האוסטרלי והזוג הצרפתי הם אדריכלים והתעוררה התרגשות סביב כל העניין.

חזרנו למנזר אחרי כשעתיים ונותרה עוד כשעה עד לסוף ההפסקה.
השיעורים התחדשו בשעה ארבע עד שש וגם הפעם זמן התרגול נטו היה שעה פחות או יותר.
למחרת הגעתי ליום גשום, לא היתה ריצת בוקר. המדריך הציע לי חדר במנזר, שאר התלמידים ישנים במנזר. סרבתי בנימוס והסברתי שאני חוזרת בכל יום. המדריך אמר שזה טוב גם להפסקת הצהריים ואם ארצה הוא יסדר לי חדר, (אז לא הבנתי כמה זה חשוב שיהיה לי מקום לנוח בהפסקה).

 אחרי הארוחה התחלנו לתרגל, היה קר והמתיחות והמסאז'ים כבר קצת עצבנו. רציתי לתרגל טאי צי הרי לשם כך נתכנסנו. עד הפסקת צהריים תרגלנו כשעה וחצי בלבד. קצב ההתקדמות היה איטי ומבאס, המדריך קפץ מקבוצת הקונג פו לטאי צ'י ולמרות שהוא היה מקסים הייתי שמחה לקבוצה גדולה יותר עם מדריך משלנו. 

אחרי ארוחת הצהריים התפזרנו להפסקת צהריים (4 שעות). היה קר ממש על ההר, ניסיתי לקרוא ולנוח והקור הכניע אותי, החלטתי להכנס למיטה באחד מחדרי הבנות להתחמם. עד שכבר הייתי מתחת לשמיכות הבנתי שכל זה לא בשבילי. ואני רוצה להיות עם המשפחה שלי. 

שלחתי הודעה למואב שישלח לי מונית ונפרדתי לשלום מהמנזר והבטחת לעצמי להמשיך לתרגל בארץ.
הבנות חיכו לי בחדר שמחות ומתרגשות! ויצאנו לעיר לטייל.

העיר העתיקה, מקסימה מאוד מפותחת, אולי אפילו יותר מליג'יאנג. המטיילים בעיר העתיקה נהנים מהנוף של ההרים מצד אחד והאגם מצד שני.

זהו אזור מכרות שיש, ג'ייד ואבן, המתמחים בעבודות אומנות ופיסול לכל סין. אפשר לראות כמעט בכל מקום פסלים גדולים, ומשטחי שיש מעוצבים, חנויות תכשיטים עשויים מג'ייד והופתענו לראות חנות ובה סלעים חתוכים שבפנים זה ג'ייד גולמי, שהיה מרשים ומקסים.

קונמינג

הנסיעה לקונמינג היתה נסיעה מעצבנת ברכבת, ישיבה על דרגשים קשיחים. היינו בטוחים שזה יהיה בכיסאות, בנסיעה איכותית כמו שהתרגלנו עד היום והאכזבה היתה גדולה. אך הנסיעה לא היתה נוראית כ"כ ולבסוף נסתיימה.

המלון שהזמנו באינטרנט, היה הום סטיי קטן וצפוף, ניצלנו את זכותנו ובטלנו את ההזמנה, לקחנו מלון אחר שהיה סביר יותר. אבל אז נזכרתי שיש "בית שלום" בקונמינג ושהבטחתי ללמד שם עברית כשהייתי בצ'נגדו. אז  למחרת עברנו אליהם ל3 לילות.
בית שלום היה מעין אולפן ללימוד עברית בקבוצה יחסית גדולה 15-20 אנשים צעירים בגילאי העשרים פלוס ודוד בן ה11. 

האווירה היתה חמה כולם התלהבו מהבנות הצעירות כמובן ואנחנו התלהבנו מהם.

נהננו מאוד לפגוש גם משפחה ישראלית שהתארחה שם כמה ימים קודם ובאה להפרד, וגם פגשנו בחור ישראלי מקסים, יותם, תרמילאי שהגיע ללמד את החברים עברית בזמן שהוא מתאושש מפציעה מתאונת אופנוע. יותם הוא בן למשפחה שעלתה לישראל, כחלק מהפרויקט של מנחם בגין אחרי מלחמת וייטנאם. 

הבנות שגרות במקום עושות תורנות ארוחות, וכל כך שמחו להזמין אותנו לאכול איתן ולקנות לבנות פירות וממתקים, בקיצור לפנק…לפנק…

קונמינג ידועה כמרכז הסחר של הפרחים באזור כולל בורסה מאוד גדולה. בדר"כ הסחר נעשה לפנות בוקר, לכן מואב נסע בשעות האלו למרכז וגילה שבעצם הסחר נעשה בערב. אז בלי התעצלויות התייצבנו כולנו, באחד הערבים והגענו לבורסת הפרחים בקונמינג, היה נחמד, מקסים מפרחים 🌻 אך גם הפעם לא הצלחנו לחזות בשעונים הגדולים, ובמכירה הפומבית. אפילו שנשארנו עד השעה 9 בלילה כפי שהסבירו לנו שצריך, אבל זכינו לראות מכירת פרחים סיטונאית פנים אל פנים, היה מרשים.


עוד טיילנו בקונמינג וראינו שוק פרחים ובעלי חיים וגם אפילו רוכלים פרטיים שמוכרים גורי כלבים גזעיים ממש בגרושים. 


וגם המסעדות היו טעימות והאוכל המקומי. אבל הבנות התאהבו בדוכן סושי אחד ופקדו אותו ככל שיכלו. 

ביום האחרון לפני שעזבנו, זה היה יום ראשון. הלכנו עם אמיתי המורה ומשפחתו וכל בנות בית שלום לפארק ובו מפל ענקי, הכל מעשה ידי הסינים להתפאר.

היה יום מקסים, טיילנו, הבנות שיחקו על הדשא. הצטלמנו בקיצור סיום מעולה לביקור בקונמינג, ופרידה מאנשי בית שלום המקסימים.
ואני החלטתי סופית על פתיחתו של בית שלום ישראל בכפר הס!!!

בערב אמיתי דאג להזמין לנו ואן לתחנת הרכבת, ובשש וחצי בבוקר אף התייצב כדי לעזור לנו עם התיקים, איש נפלא.

התחנה הבאה ביג'ינג, שם מחכה לנו פגישה משפחתית מרגשת!

פורסם ב סין

צ'נגדו – מה היה לנו שם? בית שלום, דובי פנדה, ליל הסדר, אוכל טוב ועוד המון חוויות – סין חלק ג'

אני רוצה לתעד את התחושה שהיתה לנו ביום הראשון בצ'נגדו, התרוממות הרוח, ההתרגשות, הציפייה. הגענו מאוהבים לגמרי בסין והתאהבנו יותר – אם זה אפשרי.
הגענו בלילה כמעט אחת עשרה ל"בית שלום", בית של נוצרים משיחיים, אוהבי ישראל. המארחים ישראלים בתמורה ללימוד עברית. הם חשבו שנגיע למחרת, בכל זאת הכניסו אותנו בחיוך והציעו לנו חדר מצוין.


כשהתעוררנו בבוקר התחלנו להכיר את אנשי בית  שלום, ציפי (ציפורה), טימי ונועם הקטנה (לכולם שמות עבריים מהתנ"ך אותם הם בדרך כלל בוחרים בעצמם), משפחה מתוקה, ציפי מדברת עברית רהוטה, שלא תבייש עולה חדשה אחרי שנתיים-שלוש בארץ. שיעורי העברית איתה היו לפעמים קשים גם לי 🙂 פתאום התחלתי לשים דגש (תרתי משמע) על כל מילה שיוצאת מהפה. מקובל להביא משהו קטן מישראל כשמגיעים אליהם, לנו לא היה כלום… למעט טחינה גולמית, שקניתי אצל בני פלאפל במנילה בפיליפינים, אז הענקתי להם אותה בשמחה והבטחתי לשלוח מישראל ספרי ילדים, ציפי אמרה שזה הכי ישמח אותם ואת נועם הקטנה. 

למחרת בבוקר נסענו לדקאטלון, המחירים היו מעולים וקנינו המון, רוב הבגדים שלנו כבר התבלו והגיע הזמן לרענן אחרי חצי שנה…

מול דקאטאלון היתה חנות איקאה! אנחנו מאוד אוהבים עוד מהארץ, הבנות כ"כ התרגשו ורוני הכריזה שצ'נגדו זו העיר האהובה עליה בכל סין. וגם סיפרה לכולם בהתרגשות שיש איקאה וזה מושלם מה יכל להיות טוב מזה?

בערב לקחו אותנו ציפי וטימי למסעדה מקומית נחמדה, והכירו לנו לראשונה את טעמי סין האמיתית נוסח סיצואן. המון ירקות (כי בקשנו) מכל הסוגים והמינים הכוללים הסברים והכל בעברית. הבנות התרגשו, תמיד עושה להם נפלא שאנשים מדברים עברית והמוכר והידוע תופס מקום דומיננטי מסביבן, וכמעט שכחו להתלונן על האוכל ואפילו אכלו יחסית לא רע.  

הכרנו את ה"פלפל שטן" זה השם שציפי המציאה לתבלין מאוד מוכר ודומיננטי במטבח הסיצואני. הפלפל מרדים את הלשון בהתחלה, אבל המעניין הוא שבהמשך, חווית הטעמים מתעצמת והטעמים מתחלפים ומשתנים תוך כדי ה"ביס" ממש חוויה שונה ומפתיעה. בדמיוני, אני ממש יכולה לשמוע את השף אייל שני טועם כזה פלפל ומפליא בתיאוריו. 

הימים עברו מהר בבית שלום, הבנות הרגישו בבית כבר די בהתחלה, לנועם היתה פינת משחקים קטנה  מגודרת ולגלי לקח בערך שעתיים להרגיש ולהתנהג כאילו הפינה היא גם שלה. 

המטבח הועמד לרשותנו ואני מודה שהתרגשתי, עשיתי קניות בסופר הידוע בסין בשם קארפור, מילאתי את המקרר בירקות, ביצים, טונה, גבינות, מיונז וחמוצים. בכל בוקר הכנתי ארוחת בוקר מפנקת לכולם. הבעיה שארוחת הבוקר שלנו היתה כמעט בצהריים, של נועם וציפי שהתעוררו מאוד מוקדם. את ארוחות הערב אכלנו יחד, פעם אחת הכנתי פסטה ברוטב עגבניות, וערב אחר ממש לפני ליל הסדר, הכנו פלאפל, חומוס, פיתות בתנור טחינה וסלט ירקות טרי קצוץ. כולנו יחד ישראלים וסינים קצצנו, בחשנו ולבסוף אכלנו בהנאה, היתה חוויה כיפית לכולנו, אם כי מתישה… מי זכר שפלאפל זה כ"כ הרבה עבודה. 

בין לבין לימדנו עברית, אפילו יום אחד הגיעה קבוצה של ילדים ורוני ואני למדנו אותם עברית כולל השיר "מה נשתנה" לכבוד הפסח.

בפסח הכנו מצות! ממש הרגשה כמו בפעילות בצהרון/גנון ♡


באחד הימים הגיעה שחר, חברה של ציפי ולימדה אותנו להכין כיסונים. אנחנו אוהבים כיסונים מאוד, רומן שהתחיל עוד בימי נפאל. התאהבנו לגמרי במומו המפורסם שם מאוד, ממולא בירקות, עוף ,בקר וחזיר כמובן (אנחנו כמעט תמיד מעדיפים אותו צמחוני), ומבחינת הבנות הכיסונים הם "מומו" אפילו שבכל מדינה מעניקים לו שם אחר. 

הבנות ואני הכנו בהתלהבות, ניסינו להשאר כמה שיותר נאמן למקור ההדגמה, שחר הקפידה על הצורה ודרך ה"כידרור" וההידוק של הבצק ואף טרחה לתקן ולעצב את הכיסונים שלנו, שלא בדיוק עמדו ב"תקן". הכל בחינניות ובאדיבות ואפילו בבצק שנשאר זרמה עם הבנות והכינה כמה כיסונים במילוי בננה – נוטלה, החגיגה היתה גדולה. מעניין 
היה ללמוד את הבישול של הכיסונים המאודים: מרתיחים סיר עם מים, מכניסים את הכיסונים ששוקעים מטה בתחילה, כאשר הם מתחילים לצוף מקררים מעט את המים הרותחים (ע"י הוספת מים קרים) ואז מרתיחים שוב וכך 3 פעמים (מטורף!) ואת זה עושים סמוך לארוחה עצמה כדי שיהיה חם וטרי- יצא מושלם!! 

בימי שישי אכלנו ארוחת ערב בבית חב"ד, תמיד כיף לנו להגיע לבתי חב"ד, להכיר את הרב והרבנית העומדים בראשו, לפגוש את הישראלים שמטיילים וכמו בצ'נגדו גם את הקהילה.

בית חב"ד בצ'נגדו והרב דובי העניקו לנו חמימות, עוטפת, גם דאגו לנו בליל הסדר ובארוחות שישי עם אוכל ביתי טעים.

הגיע ליל הסדר, התרגשות גדולה, הלכנו במיוחד לחפש בגדים חגיגיים לרגל המאורע . בגדים לבנים לא בדיוק מומלצים בטיול כזה, אבל בחג המעמד מחייב 🙂

בערב ליל הסדר, הגענו למלון שנשכר ע"י חב"ד לצורך הסעודה, היה מפואר וגדוש באנשי הקהילה היהודית וכן מטיילים צעירים וקבוצות. 


בצ'נגדו יש המון אתרי תיירות, רחובות מקסימים המלאים אטרקציות לתיירים לדוגמא טייקולי, רחוב מלא בחנויות מותגים וגם כל מיני חנויות אחרות מגניבות ממש, מצאנו חנות ספרים מדהימה החולשת על יותר מאלף מ"ר של ספרים, צעצועים מגניבים, כלי כתיבה ועוד.

 וגם מצאנו חנות תכשיטים וחריטה של "עשה זאת בעצמך" והבנות הכינו לעצמן סימנייה מדליקה לספר. 

"הסמטה הרחבה והסמטה הצרה", רחובות מלאים מגוון של דוכנים מכל המינים והסוגים והכל טובל בירוק מסביב לא זוכרים בכלל שאנחנו בעיר.


באחד הטיולים בפארקים ראינו מטפלים שעשו דיקור ב…אוזן. כחובבת רפואה סינית החלטתי להתנסות, לקול מחאותיהן של הבנות ומואב שרק איים שהוא לא מעוניין באישה חרשת. לסיכום החוויה היה נחמד ולאחריה אוזן נקייה, אחרי 8 חודשים בטיול זו בהחלט מתנה.

עוד בקרנו במקדש ואנשו, מקדש בודהיסטי גדול ומרשים, פארקים ענקיים (פיפלס ועוד), מלאים ירוק, מים בתי קפה או יותר נכון תה ואווירה מעולה בכל ימות השבוע.

אחרי עשרה ימים נהדרים, נפרדנו מבית שלום בתחושה גדולה של הודיה והחלטה לפתוח בית שלום בישראל {פרטים בהמשך…}

נפרדים מבית שלום ומקבלים חולצות מגניבות ♡

עברנו למלון נפלא בשם "לייזי בונז" מלון שבעיקרו משרת תיירים מחוץ לסין אבל לא רק. העובדים מדברים אנגלית טובה, מאוד נחמדים ואדיבים. בלובי המלון מסעדה זולה יחסית וטעימה מאוד. אכלנו כמעט רק שם, אפילו לא חשבנו לצאת לחפש משהו אחר. כמעט בכל ערב, במלון, היתה פעילות נחמדה: בערב יום רביעי, סדנת אומנות חיתוכי נייר סינית, ביום שבת סדנת דמפלינג (כיסונים) וביום שני הכנו קישוט (רייחני) סיני. השתתפנו בכל הסדנאות, שהיו מהנות מבחינת היצירה שבהן והחברה שהיתה מגוונת באנשים מכל העולם.


צ'נגדו מעבר לעיר מדהימה, היא גם מתהדרת בגאווה בפנדות שהן מעין סמל של העיר ושל סין כולה. הלכנו לבקר במרכז למחקר ריבוי ושימור פנדות.

היה מרגש, מקסים ומרתק. לא נמאס לראות אותם ולצלם, חיה מתוקה ועדינה. וזה בכלל לא משנה אם זה גור או דוב בוגר. למדנו המון אודות הפנדות, ובמיוחד על בעית הביוץ המאוד קצר שלהם שהוא הבעיה העיקרית בהיותה חיה נכחדת. וזו הסיבה שבמרכז דואגים להרביע אותם בצורה מלאכותית. מה גם שדובת הפנדה מגדלת גור פנדה אחד בכל פעם, גם כאשר היא יולדת יותר מאחד. ובמרכז לוקחים את הגורים הנטושים ומגדלים אותם. עוד למדנו שגור הפנדה נולד במשקל של כ-165 גרם! שזה ממש לא נתפס ואיך בשבוע הראשון הוא אפילו לא פותח עיניים, ומתחיל ללכת רק בגיל חודש…

כולנו נשבנו בקסמם של הפנדות גדולים וקטנים, הבנות קנו מעילי דובים פנדה, עטים, שעונים הורידו אפליקציות עם משחקי פנדה לגלי שכל תמונה של פנדה שהיא רואה בדרך גורמת לה להתרגשות וקריאה"דדה" שזהו בעצם פנדה. אין ספק שהתרגשנו כשהבנו שהפנדות חיות בטבע רק בסין והן בסכנת הכחדה והתרשמנו מאוד מאיך שהסינים הפכו את הפנדה לסמל משמעותי בארצם.

נסענו לראות את הבודהא הענקי ביותר בעיר לשאן, נסיעה של 3 שעות באוטובוס מקומי מעין מיניבוס. האגדה מספרת, שהנקודה בה נמצא הפסל, הינה מפגש של מספר נהרות וכמות המים הרבה גרמה לא פעם לשטפונות שהביאו הרס ופגיעה בנפש. על כן ייעץ חכם בודהיסטי, באותה התקופה, לבנות את פסל הבודהא הענק, כדי להכניס את רוחו של הבודהא וזו תרגיע את האזור וכך היה. כ10 שנים לקחה בניית הפסל, צינורות מיוחדים הונחו באוזני הפסל העצום בכדי למנוע מהשטפונות שיציפו את הפסל עצמו. עם סיום הפסל, השטפונות פסקו (!) מאוחר יותר בשנים התברר כי בעת בניית הפסל שנחצב בהר, התגלגלו המוני סלעים למטה לנהר, שיצרו מעין סכר שגרם לרגיעת המים ומנע שטפונות עתידיים.

הפסל הוא עצום, תחילה מגיעים אל הראש ולאחר ירידה במדרגות בצפיפות ומלאי אדם, ניתן להגיע לכפות רגליו.

אני יכולה עוד לכתוב המון על צ'נגדו  ועל החוויות שעוד היו לנו שם, כמעט כל יום היה גדוש פעילות והיינו יותר משבועיים מהנים, מעניינים ומלהיבים, אבל אני אסתפק בזה.
מצ'נגדו לקחנו טיסה לליג'יאנג, ועל כך יסופר בפוסט הבא 🙂

פורסם ב סין

סין חלק ב'- בו יסופר על הר הללויה, אוואטר, טבע עוצמתי  וסכר אחד מטורף

ג'יאנג זיה זיא

אחרי נסיעה של 12 שעות ברכבת בסופט סליפר (כ700 יואן שהם כ350 שח), בקרון משלנו, עם שירותים ציבוריים סבירים. זללנו חטיפים ומנות חמות, מים חמים כמובן לא חסר… לסיכום הנסיעה, אני יכולה לאמר שהיתה לי את אחת התנומות הטובות בטיול! כולנו ישנו טוב (חוץ ממואב :)), ודיילת חביבה הגיעה כדי להעיר אותנו בבוקר ולוודא שנרד בתחנה שלנו, מה יכל להיות יותר טוב מזה?. 

"החדר" שלנו
כך זה נראה בבוקר 🙂

סמוך לתחנת הרכבת, היה סניף של מקדונלדס, אכלנו ארוחת בוקר (ביצה בלחמניה) והמשכנו באוטובוס לוולינג יואן עיירה הקרובה לאחת הכניסות של הפארק הגדול ביותר בג'יאנג זיה זיא (שם חיכה לנו המלון שלנו). הפארק המדהים משתרע על שטח עצום, נסיעה באוטובוס של יותר משעה. בשנת 2009 התפרסם הסרט הידוע אוואטר, בו הסצנה הידועה של הר הללויה ועוד הרים מדהימים שצולמו בפארק הזה ממש. יש נקודה מסויימת בפארק שהסינים מסבירים שזהו הר הללויה, וניתן לראות בדיוק היכן צולם הסרט. 

כהכנה לפארק, מואב דאג להוריד את הסרט ולצפות בו עם הבנות, שישבו מרותקות 3 שעות (!) וחיכו בקוצר רוח להגיע לפארק כדי לראות את המקום בעיניהם. 

המלון שלנו היה יחסית קטן, עשוי בחיפוי עץ המדמה למקום אווירה של בקתה מקסימה, צימר עם ריצפת עץ חמימה וויטרינת זכוכית המשקיפה לרחוב. הכל חדש, נקי ומזמין.

שתי מיטות זוגיות מספיקות לנו לכל המשפחה

 ביום הראשון הסתובבנו בעיירה שהיתה נעימה, מזג האוויר היה קריר וגם גשם קל ירד מידי פעם. מצאנו פסלי אוואטר במרכז מסחרי קטן שנראה כי רק נפתח לאחרונה. 

גלי מצאה חבר קטן

למחרת נסענו  באוטובוס לגשר זכוכית שתוכנן על ידי האדריכל חיים דותן, אגב, השנה (2017) הכניסה לישראלים חינם, חסכון של 86 יואן לאדם – לא לשכוח דרכון.

הפקידה מעיינת במדריך הפספורט הישראלי שמקנה לנו כניסה חופשית לגשר
המדריך המסביר איך לזהות ישראלים 😉 בעזרת פספורט ולא רק סנדלי שורש

בכניסה לגשר קיבלנו מעין גרביים לכיסוי הנעליים, לשמירה על ניקיון הגשר נראה לי. אפילו קיבלנו כיסוי כזה לנעלים של גלי.

הגשר מרשים, גדול וגבוה מעל עמק עמוק בטירוף, זוהי אטרקציה תיירותית לחלוטין שכן לא נותנים לחצות לגמרי את הגשר, בסופו יש לחזור באותה הדרך. אבל אין מה לאמר שווה ביותר.
וכמו כל התיירים הסינים שהיו איתנו אחרי שלמדנו לבטוח בגשר הלכנו, קפצנו ובעיקר הצטלמנו, והמון.

רגע לפני שעזבנו, גלי החליקה ונשברה לה שן, זו היתה חוויה מאוד מבאסת, אבל המתוקה הקטנה אחרי שנרגעה מהבכי, חזרה לפעילות רגילה, של צחוק, זלילה ופטפוטים חמודים שעזרו גם לנו להירגע.

משם המשכנו למערת הדרקון, מערה עצומה. על פי הסינים זו המערה הכי גדולה מסוגה באסייה, ובעלת המפל התת קרקעי הגבוה בעולם מסוגו. 

למדנו כי הסינים נהנים למצוא קטגוריות מרשימות לאתרי תיירות כדי למשוך אליהם עוד ועוד תיירים. 

הטיול במערה ארך כשעתיים, שהתחילו בשייט של כרבע שעה ואז הליכה בשבילים, גרמי מדרגות מסודרים מסומנים ומוארים היטב, בין נטיפים גדולים וקטנים שלחלקם ניתנו שמות וכינויים שונים ותאורה צבעונית דרמטית שהוסיפה אפקט לצילומי התיירים שהוצעו לאורך המסלול בתשלום נוסף כמובן. 

גולת הכותרת של המערה, הוא האולם המרכזי בו נטיפים וזקיפים עצומים ובעזרת התאורה אפשר היה לדמיין ראש דרקון שעל שמו קראויה המערה.

בערב יצאנו לאכול במסעדה מערבית בעיר, האוכל היה דיי גרוע, פיצה ברוטב קטשופ וכאלה… מזל שהציפס היה סבבה. בחוץ ירד גשם, וכשסיימנו לאכול מיהרנו לתפוס מונית למלון. לאחר שהגענו למלון ונפרדנו מהמונית, גילינו שלגלי חסרה נעל!$#@ איזו הפתעה לא נעימה, (את הנעלים המהממות של האפרוחית, קנינו לפני פחות מחודש בחנות סקצ'רז, אז התבאסנו ממש). בשעתיים שלאחר מכן ניסינו לחזור על עקבינו ולחפש את הנעל, ואנשי המלון המקסימים התקשרו לחברת המוניות בניסיון לאתר את הנעל אבל זו לא נמצאה. 

בעלת המלון החביבה, מאוד עזרה בעניין הנעל האבודה. עד שויתרנו.

למחרת בבוקר פתחנו את היום בארוחת בוקר של ביצים קשות, לחם וירקות ומיהרנו להגיע לחנות לקנות לגלי נעליים חדשות. משם המשכנו לפארק האוואטר (שם חיבה ). קנינו כרטיסים (250 יואן למבוגר ל4 ימים) והתחנה הראשונה היתה נסיעה (בשאטלים פנימיים) למעלית הגבוהה בעולם להר הללויה המפורסם מהסרט אוואטאר. 

על הקיר התנוססה תעודה מ"ספר השיאים של גינס", המכריזה על המעלית החיצונית הגבוהה בעולם. 

העלייה במעלית היתה מרגשת, והנוף מרטיט. כשיצאנו ממנה, התחלנו את הטיול שלנו על המצוק, המוני תיירים הולכים בשבילים הבנויים ומסודרים באופן מופתי, אך עדיין בנקודות צילום מרשימות צריך למצוא רגע פנוי לצילום ולפעמים גם ממש לעמוד בתור.  סרטים אדומים עם ברכות, קשורים לאורך המסלול לצד מנעולים וגם אנחנו הוספנו סרט עם ברכה משלנו. ההליכה היתה קלילה והנופים עוצרי נשימה, לא הפסקנו לצלם ואני לא חושבת שיש תמונה אחת שבאמת מצליחה להעביר את עוצמת הנוף המרהיב.


הירידה מההר היתה ברכבל ארוך, הדקות הראשונות היו ממש מפחידות, הגובה מטורף ממש. בכל רכבל נכנסים 8 אנשים – לא פחות, אנחנו חלקנו את הרכבל רק עם עוד 2 סינים נפעמים. ככל שהזמן עבר פחדתי פחות. הבנות כמובן נהנו מהנופים המדהימים ואפילו התחילו להשתולל כהרגלם.

למחרת בילינו עוד יום בפארק, הפעם לקחנו רכבל בהלוך ובחזור. הטיול למעלה היה נחמד הנוף היה מדהים. 

הבנות התלהבו מהתלבושות האוטנטיות, בתמורה ל20 יואן אפשר גם להתלבש בהם, אחרי שהתלבשו ואני צילמתי כמובן, הגיע "הצלם" של העמדה והציע לצלם, זרמנו איתו וזו היתה טעות! כי בסופו של דבר גם נתקענו שם עד שהוא הדפיס יותר מ20 תמונות, ניילן וכל זה וגם בקש יותר מ300 יואן… אחרי התמקחות שילמנו חצי והמשכנו לטייל.

למעלה, לצד שבילי מסלול יפים בנוף המדהים של השמורה, היו הרבה דוכני מזון ומכירת מזכרות ו… מסעדת מקדונלד'ס! קינחנו בגלידה ועלינו חזרה לרכבל, כבר הרגשנו מנוסים ואף נתנו לנו להיות רק אנחנו לבד בקרון רכבל משלנו! 

נסענו חזרה לג'יאנג זיה זיא, נסיעה של כשעה וחצי השעה היתה כבר אחר הצהריים – ערב התחלנו לחפש את המלון שהזמנו באינטרנט, ולא הצלחנו למצוא. אז החלטנו לשבת ומואב הלך לחפש את המלון לבד, הנחנו את התיקים בפינת המדרכה והתיישבנו. סינים שעברו בדרך התלהבו וצילמו את גלי והבנות כמובן. אחרי כחצי שעה מואב חזר והתברר שהמלון די מבאס, קומה רביעית בלי מעלית, שירותים בול פגיעה… היינו כבר עייפים ועצבניים אז רוני ואני הלכנו לחפש מלון אחר, לבסוף החלטנו לקחת את המלון סמוך לתחנת הרכבת שהיה מעט מעל התקציב שלנו, אבל היה מפנק.
בבוקר קמנו די מוקדם ומיהרנו לרכבל שיעלה אותנו להר טיאנמן. כבר שהתקרבנו ראינו את התור המטורף שהשתרך בהמתנה לרכבל. היה זה יום ראשון, יום השבת לסינים, והמוני אדם הגיעו כמונו לבלות באטרקציה על ההר.

 אחרי עמידה בתור של למעלה משעה וחצי, הבנו שני דברים: הראשון שהאפשרויות הן, לעלות ברכבל ולחזור באוטובוס או להיפך. והשני, שהכרטיסים לרכבל יהיו רק לשעות הצהריים, אז החלטנו לעלות באוטובוס ולחזור ברכבל. 

הנסיעה באוטובוס היתה בדרך הנקראת 99 הפיתולים, כי יש בדרך כך אומרים, 99 פיתולים בדרך לפיסגה.

 ירדנו מהאוטובוס, שם הצטלמנו למרגלות האטרקציההמרכזית והיא תופעת הטבע המפורסמת של הר טיאנמן, חור שנפער בצלע ההר, "הגדול מסוגו בעולם"  (הגדרות סיניות) התחנה הבאה היתה עליה לפסגת החור ומעבר בתוכו. 

הדרך אליו היתה לא אחרת כי אם בדרגנועים (מדרגות נעות) ארוכים. המראה למעלה היה מרהיב. המסלול עצמו היה מקסים, ואפשר היה לבחור כמה מסלולים וגשרים. אנחנו בחרנו מסלול יחסית קצר הכולל, הליכה על רצפת זכוכית קצרה וחזרנו לרכבל כי היתה לנו עוד נסיעה ברכבת ולא רצינו לאחר.

הירידה מההר היתה ברכבל, אחרי תור סביר (ביחס לבוקר) נערות סיניות חמודות שהתלהבו מרוני, אלה וגלי ניסו לשחק איתן, ונתנו להן סיכות חמודות שבקצה שלהן היו אפרוחים קטנים. התור עבר מהר ונכנסנו לרכבל, נסיעה של חצי שעה בגבהים אדירים! היה כיף, מרגש ומהמם!

חזרנו בריצה ממש אל המלון, לקחנו את הציוד שלנו, ומיהרנו אל הרכבת לתחנה הבאה.

איצ'אנג

לאיצ'נג הגענו  כתחנה בדרך לצ'נגדו, קראנו על סכר המים הגדול, שנבנה ב15 שנים ובעלות של 52 מיליארד דולר, במטרה לפתור שתי בעיות עקריות: האחת מניעת הצפות שכבר גבו למעלה מ30 אלף חיי אדם והבעיה השניה, המחסור בחשמל באזורים רבים בסין. מי שרוצה להעמיק בפרויקט שנחשב הגדול בתולדות סין מאז החומה יכל לקרוא כאן

הסינים כהרגלם הפכו את האתר למרכז מבקרים גדול ומזמין, היה מעניין ומעשיר מאוד. במיוחד שלנו יש את מואב  שהפליא בהסבריו על המערכת למעבר סירות הפועלת על בסיס של הצפה וריקון מים במעבר כדי להתגבר על הפרשי גובה שנוצרו בבנית הסכר.





הגענו לצ'נגדו ועל כל מעללינו שם בפוסט נפרד ואוהב במיוחד ♡

פורסם ב סין

"יש מיליארד סינים שחיים ואני מי אני מה אני?…" – סין חלק א

מציינים חודש בסין, ואני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל. הכרנו ארץ מדהימה מפתיעה וענקית שאנחנו כישראלים מתרגשים מהעוצמה שהיא מקרינה. וכל זה לצד סדר מופתי בכל אתרי התיירות מוכנים להכיל מליוני תיירים והכוונה לרוב היא לתיירות פנים המאוד מפותחת בסין. מבחינת התקציב, האוכל יחסית ממש זול, לפעמים פחות מ1$ למנה לאוכל מקומי במסעדות מערביות כ3$ למנה. מה שיקר זה הנסיעות וכרטיסי הכניסה לאתרי תיירות.

תה ירוק – הסינים מסתובבים בכל מקום עם בקבוק זכוכית קטן (טרמוס) ובו תה צמחים, תמצית המורכבת ממגוון עלים ופרחים אותו הם שותים במהלך כל היום. ובכל מקום עמדות למילוי מים חמים. גם במסעדות אגב מגישים מים חמים. בכלל כל תחום התה מלווה בטכס חגיגי בכל חדר במלון תמצאו קומקום חשמלי ושני ספליםבחדרי הפרימיום תוכלו למצוא את האביזרים לכל הטכס, כלי חרסינה חסידיים ועוד.

כמות החוויות שצברנו היא אדירה וכדי להצליח לתעד אותן חילקתי את הסיפורים לפי המקומות בהם ישנו.

גואנגז'ו

מתוך טריפ אדווייזר

הגענו לסין, קבלת הפנים היתה מבלבלת מאוד. התכוננו לקשה ביותר ונראה היה שזה בדיוק מה שנקבל.

אחרי הרכבת ממקאו, הגענו לכניסה לסין לחתימת ההגירה בדרכון, תור ארוך השתרך מול כל אחד מהעמדות וכשהגיע תורנו התברר שלא מילאנו את טופס הכניסה לסין. אז נאלצנו לעמוד בצד למלא אותו. לסינים אין הרבה סבלנות אלינו או בכלל וניסו לעבור אותנו בדחיפות קלות אך מרגיזות.
אבל זה עבר, לאחר נסיעה ברכבת ואח"כ מונית הגענו למלון  דיי מהר ואז…התברר שזה לא המלון הנכון! אותו השם אבל לא המלון שלנו. אז היינו צריכים לחפש בטופס ההזמנה את הכתובת הנכונה, והאינטרנט היה רק בקומה 6 והבנות מתחרפנות… לבסוף לקחנו מונית והגענו למלון שהיה באמצע אזור תעשייה של טקסטיל (??), נהג המונית לא מצא את הכתובת המדוייקת ונהיה חסר סבלנות וכך גם אנחנו. עד שבחור מקומי חביב ששאלנו בדרך, לקח את מואב והראה לו איפה המלון ואנחנו חיכינו בינתיים במונית עם נהג מעשן  שלא מבין מילה אנגלית כמובן.
נכנסנו עם כל הציוד למלון, שהיה מסריח מסגריות, והחדרים הקדמיים היו מעין חדרי הימורים של פוקר/בלאק ג'ק או לא יודעת מה ולא רוצה לדעת… אני כבר הייתי על סף "התמוטטות עצבים" העייפות ו"מאורת ההימורים" הזו לא עשתה לי טוב. נוסיף על כך פקידות קבלה שלא יודעות מילה אנגלית… רק רציתי לברוח משם. אבל, אחרי הרבה שימוש בגוגל טרנסלייט, קיבלנו לבסוף את החדר ובתוך עשר דקות כבר היתה דממה בחדר – נרדמנו.
 השעה היתה כבר אחרי אחת עשרה בלילה, החדר אגב, היה ממש מצוין, גדול מרווח ונקי.

בבוקר יצאנו לארוחת בוקר, שהיתה פרויקט מאוד לא פשוט למצוא.
הסתובבנו ברחובות שהקיפו את המלון שלנו שהיו כולם חנויות לצד חנויות של בדי טקסטיל מכל הסוגים, המינים והמרקמים.

אננס לארוחת בוקר

למחרת מואב קם מוקדם ונסע לתערוכת פרחים שהתקיימה בעיר, אנחנו ישנו עד שהוא חזר לחדר בסביבות 11 בערך.

הרחובות בעיר מרשימים, עיר גדולה, מלאה ברבי קומות, קניונים  ומרכזי קניות עצומים.
באחד הקניונים אליהם נכנסנו גילינו אקוואריום פארק מדהים.


במרכז קניות של צעצועים, רכשנו לגו ענקי במחיר של פחות מ50 ש"ח. ורחפן עם מצלמה קטנה באותו מחיר הבנות היו בהתרגשות על.

את הערב האחרון בילינו בפארק מקסים המוקף במגדלי קומות ובראשו מגדל הקנטון שכל אחד מואר בדרכו המיוחדת, ובמדרכה משולבות מנורות צבעונית חוויה כיפית לקטנים ולגדולים 

בדרך חזרה לא הצלחנו למצוא מונית שתקח אותנו חזרה למלון, הרכבות התחתיות סיימו בעשר, הבנות ממש נלחצו כשההליכה נמשכה ונמשכה… 
עלינו על גשר של הכביש הראשי בניסיון למצוא מונית, חצינו את המחלף וככל שהזמן חלף הבנות נהיו יותר עצבניות ואנחנו היינו צריכים להשתדל לשמור על קור רוח ולשדר שהכל יהיה בסדר ולבסוף אחרי כשעה (!) תפסנו מונית והגענו לחדר סמוך לחצות, עייפים אך מרוצים.

יאנגשו
—–
אחרי נסיעה קלילה של שעה בערך ברכבת, למדנו כמה דברים חשובים בענייני רכבות: להגיע מינימום רבע שעה לפני לחדר ההמתנה, הבורדינג מתחיל כעשר דקות קודם, לוודא שקונים כרטיס עם מקומות מסומנים, על הרציף מסומנים מספרי הקרונות, יש קרון "מסעדה" בכל רכבת בדר"כ קרון מספר 5, בכל קרון עמדה למים חמים (מצוין למנות חמות).

 הגענו למלון שלנו שהיה מעין הום סטיי של בחור חביב ומוזר שלימד אותנו לתקשר עם האפליקציות תרגום בנייד ומאז החיים הפכו יותר קלים.

רוני ואלה השתלטו על השולחן בסלון ובנו את הלגו הענק בתוך פחות מיומיים

אחרי שני לילות עברנו למלון קרוב יותר לרחוב המרכזי בו כל התיירים (נקרא ווסט סטריט) 

התאהבנו במקום המופלא, העיר עצמה ממוקמת בין מצוקי קראסט מדהימים היוצרים נוף ייחודי והאווירה הנעימה מזכירים לנו קצת את הנוף בעיר אל נידו בפאלוואן שנבחר האי היפה בעולם.

 מסעדות הודיות מעולות מול המלון שלנו, שהיו טעימות וזולות. מסעדה צמחונית פשוטה וטובה שאמצנו ואכלנו בה בכל בוקר, הצטרפנו לחוג  הלקוחות הקבועים כולל כל הפינוקים, בשבוע הנהדר שבילינו ביאנגשו. 

בימים הראשונים שהיו גשומים הקדשנו ללימודים ויומיים נוספים לטיולים באזור.

יום אחד בקרנו באתר מקסים בעיר שינג פינג, המצוייר על שטר ה20 יואן.

וביום אחר עלינו לטיול נחמד לגבעת הירח, הבנות מתעקשות שזה היה טרק. תופעת טבע של חור גדול ועגול במצוק גבוה בהר.

עריכה

נהננו לטייל ברחובות האוטנטיים, עצרנו לשתות שייק מנגו באחת מחנויות רשת המוכרות שייק מטורף (במחיר ארוחה) של מנגו, עם קצפת וחתיכות מנגו טרי – היה שווה 

המשכנו למערת המים המוזהבת, בדרך אליה אמצה אותנו גברת סינית חביבה באנגלית מגומגמת בקשה ללוות אותנו למערה כדי שהיא תקבל עמלה על הכרטיסים שלנו (70 יואן לכרטיס מבוגר ו35 לילד), מאיתנו לא לקחה כסף. בדרך קנינו תותים טעימים בדוכני רחוב ועצרנו להצטלם ליד 3 פסלים של הרובוטריקים.


המערה היתה מדהימה, בכניסה הוצמד אלינו מדריך דובר אנגלית, (בכלל לא ברור מאליו) כבר בתחילת המערה היה מסלול של פעמונים והמדריך אמר שהם נועדו למזל, אז בתמורה לתרומת כ5 יואן הבנות קיבלו פטישים קטנים איתם נקשו על הפעמונים. 

הטיול במערה היה מלווה בסיפורים של המדריך על הנטיפים ולמה הם דומים, צפרדע, לוויתן, מפת יאנגשו ונקיק אחד מיוחד, שנקרא "הלידה מחדש" מואב ואלה עברו בו והמדריך שר להם "היום יום הולדת" בשמחה ובהתרגשות. 

בהמשך המערה הגענו למעיינות טבעיים, תחילה למעיינות בוץ – מואב והבנות מהרו להחליף לבגד ים, וכשנכנסו הופתעו לגלות ש… הבוץ היה קר! לאחר כמה דקות קצרות של משחק בבוץ, מיהרו כולם למלתחות (הכל כמובן מסודר ומשולט) אך גם המים במלתחות היו קרים, המדריך הסביר שיש להתנקות היטב מבוץ טרם המעבר למעיינות החמים. 

המעיינות החמים היו חגיגה, כשלוש בריכות של מים חמים בטמפרטורות שונות שהגבוהה שבהם היתה 40 מעלות! מואב והבנות לא רצו לצאת ונהנו כמעט חצי שעה במים כולל גלי.

מואב מנשק צפרדע ♡
חנות מזכרות כמובן

את הדרך חזרה עשינו באוטובוס, ועצרנו במערת הפרפר רק לצילום מבחוץ, היה שווה לראות את הפרפר הענק מונח בכניסה למערה, בכל אתרי האינטרנט מציעים לוותר על כניסה למערה עצמה וגם הבנות כבר היו עייפות אז הכל התאים, הצטלמנו והתחלנו בחזרה למלון.

הנסיעה היתה באוטובוס מקומי והמחיר: 1 יואן! (חצי שקל)

בכל ערב הסתובבנו ברחוב המערבי שהוא מדרחוב סגור מלא חנויות, מסעדות ובתי קפה בטוב טעם. 

ברחוב היה גם מוזיאון שעווה קטן לפארק קרח אליו נכנסנו אנוכי רוני ואלה (היה בינוני מינוס מבחינת תחזוקת המקום) אבל אנחנו נהננו מאוד

התאהבנו במיוחד בבית קפה אחד שנקרא מומי קפה, חנות ספרים שהיא גם קפיטריה , גולת הכותרת היה קיר שלם של תיבות לגלויות ששולחים אל העתיד, מייד רכשנו גלויות וכל אחד שלח גלויה לעתיד בבחירה של שנה ועד 9 שנים. רוני התאהבה בעוגת הגבינה והמקום זכה לכינוי "עוגת הגבינה", מעבר לכל אלה בחנות היו המון פיצ'יפקעס ומתנות מגניבות, אנחנו רכשנו ערכה לחותמות שעווה כמו במכתבי מלוכה של פעם, ממש הייתי צריכה להחזיק את עצמי כי היו שם בהחלט המון דברים מגניבים.

מסעדה אחרת שזכתה לכינוי "הגרמני" כי היא בבעלות גרמני חביב המגיש במסעדה אוכל מערבי טוב (ולא זול) ובמיוחד פרצעל אמיתי, לכן הבנות בקשו לאכול שם בגלל זה וגם הפיצות הטעימות.

אהבנו להסתובב בין חנויות ודוכנים שמוכרים מזכרות לתיירים הרבים (בעיקר סינים), דוכני מזון טעימים (תפו"א, פיתות עם עשבי תיבול) וכאלה של פירות ים, חרקים, שאנחנו פחות מתחברים אליהם.

וכך חלפו להם 7 לילות נפלאים ונעימים שאפילו הגשם לא הצליח להרוס את האווירה הטובה והכיפית.

גווילין
—-
לגווילין נסענו ברכבת, הפעם שעה וחצי של נסיעה נעימה ואז מונית. הגענו  למעין הומסטיי, שוב סצנת מהמרים, הפעם בסגנון יותר לייט, במעין חצר לצד החדר. 

החדר סה"כ היה סבבה, נשארנו לילה אחד ועברנו למלון אחר בעיר קרוב למרכז ליד אגם נחמד ובו שני מבנים אחד נקרא שמש והשני ירח. נשארנו יומיים של טיולים רגליים ברחבי העיר.

מאחר ולא מצאנו ארוחת בוקר בסגנון המערבי, אמצנו לנו
 ארוחת בוקר שכללה מרק כיסונים (או בשמו מרק מומואים לפי הבנות) בבוקר השני כבר זללנו אורז עם ירקות כמו סינים אמיתיים.

ביום ראשון טיילנו עם כל המקומיים שבילו עם משפחותיהם בפארק המרכזי בעיר, בו היו מגוון פעילויות לילדים, הבנות הכינו מדבקות חלון מצויירות וגלי שחקה בארגז גרגירי אורז מיובש כמו בארגז חול עם כף ודלי עם שאר הזאטוטים הסינים. יום ראשון הוא יום השבת הסיני, וכולם יוצאים לרחובות ונהנים לטייל במיוחד במזג אוויר נעים כמו באותו היום.

סמוך לתחנת הרכבת, מצאנו דוכן של חבר'ה בוכארים שהכינו פיתות. אחרי יומיים של אורז ונודלס ממש שמחנו לבצק שמרים חם וטרי, במיוחד כשהוא מתובל בשומשום ואפוי בטאבון. לקחנו איתנו כמה פיתות לדרך, לתחנה הבאה שלנו, 12 שעות ברכבת לשמורת הטבע המדהימה ג'יאנג זיה זיא.

אגב תודה רבה לכל העוקבים שלנו מכל העולם, תמיד משמח לקבל תגובות, אז תתכבדו. 

זהו להפעם, לילה טוב ♡

פורסם ב הונג קונג מקאו

 הונג קונג ומקאו "מי משתיהן אוהב יותר?"

הגענו להונג קונג בציפייה לצוויליזציה וקיבלנו שדרוג אמיתי, אחרי חצי שנה במזרח, התחושה היתה, כמו קפיצה קטנה למחר. חנויות עצומות, קניונים בכל פינה, מטרו נקי ומטוקטק, שני תורי הליכה – ימיני הולכים, שמאלי חוזרים או להיפך (נוהגים כאן בשמאל בכל זאת שלטה כאן הממלכה הבריטית). כולם הולכים – זורמים, לא מהר מידי אבל גם לא לאט וכמעט לא נעצרים. לאט לאט נכנסנו גם אנחנו לזרם.

בשדה התעופה חיכו לנו שני מתנדבים מעמותת סטפינג סטונז, אנטוני ואודליה

הם לקחו אותנו באוטו שלהם לארוחת צהריים ואפילו התעקשו לשלם, זה היה מאוד לא נעים לנו, התעקשו לשלם גם כשאנחנו התעקשנו שוב ושוב וחששנו להעליב.


אחר כך הסיעו אותנו למלון ושאלו אם נרצה לטייל איתם למחרת. היינו מאוד עייפים ובקשנו יום אחד למנוחה וקבענו איתם ליום א. בערב הלכנו לבית חב"ד לאכול ארוחת ערב שישי. היו המוני אנשים בבית חב"ד אך עדיין נהננו מאוכל ישראלי טעים ומוכר.
למחרת מואב לקח את הבנות לטור את העיר בזמן שנשארתי בחדר והשלמתי שעות שינה.


ובערב אכלנו ארוחה טעימה, ואפילו היו בה מנות צמחוניות, במסעדת דים סאם בעלת כוכב מישלן ובכלל כל החוויה שהיתה נהדרת, המסעדה עצמה, המלצרים, ההגשה וכמובן האוכל (המחיר לא היה מטורף אגב…) הגענו יחסית מוקדם בערב, שש בערך, כשיצאנו כבר היה תור ארוך של אנשים מחוץ למסעדה.

 ואחרי הארוחה, הלכנו למופע האורות על בנייני הונג קונג האי, מלווה במוסיקה שהיתה נעימה, מול מייצגי אור לא מרשימים במיוחד (טוב נו, ציפינו ליותר). המון אנשים מגיעים לצפות במופע ולכן הגענו מוקדם, לתפוס מקום, זה בהחלט היה חכם.

אנחנו גרנו בקאולון, זהו חצי אי (פנינסולה) והשקפנו על הבניינים של האי הונג קונג. המלון שלנו היה בבניין בקאולון בלב ליבו של מרכז העיר. ב"לובי"של הבניין היו המון מסעדות הודיות, (המקום היה גדוש במהגרים הודים) היו שם דוכנים של כרטיסי סים, טלפונים ניידים, מכשירי חשמל קטנים, מכבסה בשירות עצמי (מאוד שימושי ויעיל) ועוד. המקום היה מלא גסט אהוסים בכל קומה וההמתנה למעליות לפעמים היתה ארוכה והצריכה עמידה בתור ארוך.

הדלת ממול של הגסטאהוס שלנו ומימין כבר גסטאהוס אחר
מופע האורות על מגדלי הונג קונג- נחמד

ביום ראשון נפגשנו עם שתי מתנדבות מהסטפינג סטונז שלקחו אותנו ליום הכרות עם העיר באתרים המפורסמים שבה, ויקטוריה'ז פיק, שווקי רחוב, המסוע הכי ארוך בעולם (הבנות השתעממו והאטרקציה הופסקה באמצע לטובת גלידה) ולמסעדת מקדונלדס הכי מצויינת שהיינו אי פעם. גם כללה ארוחה צמחונית וגם הזמנה בשירות עצמי ומכונה סופר מגניבה לשטיפת ידיים…

התחלנו לטפל בעניין הויזה לסין וגילינו שאנחנו צריכים תעודות לידה של הבנות באנגלית כמובן. נכנסנו לאתר של משרד הפנים והזמנו את המסמכים, שיישלחו אלינו בתוך 2 ימי עסקים.
בינתיים הסתובבנו בהמוני הקניונים, שווקי הרחוב, הפארקים וכמובן גולת הכותרת – הדיסני לנד!!!

היינו בשוק הפרחים, שהיה מאוד כייפי וריגש את מואב במיוחד כמובן, היה מאוד עשיר בפרחים מכל העולם.

שוק הדגים והציפורים (אם מתעלמים מכל נושא צער בעלי חיים…)


מוזיאון הצעצועים, היסטוריות צעצועים בהונג קונג ובסין בכלל. היה מאוד מרשים וגם חוויתי.שולחנות אוריגמי היו בכניסה למוזיאון, קיפולי נייר הכוללים הדרכה מודפסת על השולחנות, מהקל לכבד החל ממטוס ועד לפרח הלוטוס שייאש גם מקומיים נלהבים. בכניסה (עלה מחיר סימלי של 10 דולר הונג קונגי) כל אחד קיבל מכונית מתכת קטנה, כמעט וינטאג', ובאולם היו משחקים שונים, ביניהם מעין משחק הרכבה עשוי שערות דקות שמצמידים אותן הן נדבקות כמו קיפוד -זה  היה כיף


מחוץ למוזיאון היתה תערוכת מלחמת הכוכבים כזאת

באחת הפעמים שטיילנו לנו ברחובות, היינו רעבים והחלטנו להכנס לאכול באחת המסעדות המקומיות, מיותר לציין שהמלצרים אינם דוברים אנגלית, אך התפריט היה באנגלית בחלקו וכך הזמנו כמה מנות שחשבנו שהן צמחוניות. כשהגיע האוכל, לא הפסקנו לצחוק (וגם להיגעל) המנות היו מלאות פירות ים, וכל מיני טעמים שלא היו לטעמנו (בלשון המעטה) אחרי שהבנו שזה לא האוכל בשבילנו, בקשנו חשבון, שילמנו ויצאנו צוחקים ורעבים.

רוב הנסיעות שלנו היו באמ. טי. אר שזו הרכבת התחתית בהונג קונג, עשינו כרטיס רכבת שנקרא אוקטופוס – זהו כרטיס נטען שאפשר גם לשלם ב"סבן אילבן", מקדונלדס ועוד מקומות (מחירי נסיעות לילדים כחצי מהמבוגרים)
הסתובבנו בין החנויות והחלטנו פה אחד שהונג קונג פשוט מגניבה! יש בה חנויות מדליקות, ואווירה כייפית.

שכחתי לספר שביום הראשון כשפגשנו את הבחורה הראשונה (מריאה) מהסטפינג סטונז זיהינו אותה כי היא החזיקה ביד – דוריטוס! אמיתי וצהוב מהארץ! היא הביאה לנו מתנת היכרות ובכך כבשה אותנו ברגע.

היא סיפרה שמוכרים מלא דברים מישראל בחנות הכשרה (???@@) אנחנו התלהבנו ובררנו בבית חב"ד ומתברר שבהונג קונג מלבד בית חב"ד יש גם תנועת "שובה ישראל" וחנויות כשרות עם כל טוב מישראל (שמגיע מארה"ב ) אז חיפשנו את החנויות האלה פעם אחת הגענו וכבר היה סגור ובסוף הגענו גם לחנות שהיתה סגורה עקרונית אבל האחראי היה שם והוא הסכים למכור לנו, אז קנינו 6 במבות!
הגברת עם הדוריטוס (מריאה) היתה מדהימה, ממש ניסתה לסייע בכל עניין וכשסיפרנו לה שאנחנו רוצים ללכת לדיסנילנד, הציעה לקנות לנו כרטיסים מוזלים וכך היה.
כרטיס אחד עלה 540$ הונג קונגי כ-65$ אמריקאי שכלל ארוחת צהריים בשווי עד 100$ הונג קונג.
וביום שלישי בהתרגשות רבה נסענו לדיסנילנד!

לינק לתמונות מהדיסנילנד, המון תמונות , לאוהבי הז'אנר ולמשפחה 😉

ויום אחר בקרנו במוזיאון תלת מימד של דיסני, גלי ממש התאהבה במיקי מאוס או איך שהיא קוראת לו: ".קיקי"

תעודות הלידה הגיעו במייל (תודות לאבא של מואב, אני לא יודעת איך היינו מסתדרים בלי העזרה הרבה מהבית…) שלחנו אותן בוואטסאפ לפיטר,  סוכן שפורסם באחת הקבוצות בפייסבוק ומואב התכתב איתו מאז הגענו להונג קונג. ולמחרת הפקדנו אצלו את הדרכונים, תמונת פספורט (חוקים מיוחדים אז נאלצנו להצטלם כל המשפחה עלה 70$×5)והמחיר שהוא 1,100$ הונקונגי כפול 5 (גם גלי משלמת…).

כל זה היה רק שבוע… הרגשנו כאילו היה הרבה יותר. היה כיף אמיתי והוצאה כבדה בכסף. 

אגב ארוחות בוקר אכלנו כריכים טעימים מה"סבן אילבן"  זה התחיל כי לא מצאנו ארוחות בוקר בשעות שהתעוררנו, והמשיך כי היה טעים וחסכוני! מצאנו מסעדה מרוקאית מעולה ואכלנו שם קוסקוס מצוין וחומוס לא רע בכלל. ובמסעדה לבנונית אכלנו חומוס וקציצות ירק נחמדות. וכמובן מקדונלדס מפעם ליותר מפעם.

וביום שישי אחר הצהריים סופסוף הגיעו הדרכונים, סיכמנו את שבעת הימים שלנו בארוחת ערב נעימה וטעימה בית חב"ד ולמחרת נסענו למקאו!

מקאו

ההחלטה לנסוע למקאו היתה מאוד ספונטנית (כמו עוד דברים בטיול שלנו), ראינו שהיא ממש קרובה ומגניבה וחשבנו:"למה לא, בעצם?" מואב הבטיח שיהיה מגניב כמו בווגאס וכולנו שמחנו, ציפינו ולא התאכזבנו.
נסיעה פשוטה במעבורת קצת יותר משעה ואנחנו שם. מעאכרים מכרו לנו כרטיס ממש על יד הקופות, (כבר לא היו כרטיסים לשעות הקרובות)  ב-  200$ במקום 177$ הונקונגי. ומתברר, שילד מעל גיל שנה חייב בכרטיס(?!) אז נשלחנו לרכוש עוד כרטיס לגלי, אבל חוץ מזה הכל עבר חלק.

  ואחרי שייט נעים הגענו למקאו, לקחנו שאטל, לאחד במלונות ב"סטריפ" ומשם מונית למלון שלנו (שהיה 10 דק משם) הנחנו את המזוודות במלון 'המפנק' יש לאמר (וגם לא זול, 120$ אמריקאי) ויצאנו לתור את העיר.

היינו בעיקר בשני מלונות הונציאני האיטלקי, והפריזאי הצרפתי. 

הפאר וההדר, בכל אחד מהמלונות האלו, בהתחלה לא נתפס (פעם ראשונה בשבילי ולבנות) והמלון שהוא בעצם קניון מעוצב מבפנים כמו ונצייה, כולל הציורים על התקרה של שמיים, הגנדולות בתעלות המים והמדרגות אליהן, מעוטרות במעקות ממש נאמן למקור ועם הרבה סטייל. הגנדולירים, מידי פעם מפתיעים בשירה באיטלקית(!) והכל בנעימים כשמסביב עשרות חנויות מותגים.

במלון "הצרפתי" הפריזאי, גולת הכותרת היא דגם כייפי מוקטן (50% בדיוק נאמן למקור) של מגדל אייפל. כולל מוזיאון תמונות קצר שמתאר את בניית המגדל המקורי בפאריז. העלייה למגדל כרוכה כמובן בתשלום נוסף, עולים במעלית לקומה 37, ואז יוצאים להסתכל על הנוף המדהים למטה, עושה פיק ברכיים הגובה הזה, גם לאמיצים שבחבורה. האולמות מבפנים מזכירים אולמות מלכים מפוארים בסגנון הרנסנס (המאה ה-16?). פסלי שיש, ציורים ענקיים על הקירות ושטיחים מודפסים מדהימים מקיר לקיר. המרחבים מוגזמים ממש ובהתחלה נהננו ללכת בהם לאיבוד, אבל גם התעייפנו מזה בשלב מסוים.

ולקינוח הלכנו למלון שנקרא וויין למופע מזרקות מים מרהיב. ורכבל מגניב/מפחיד בכניסה למלון ומעל המזרקות.

הרכבל בחינם גם כדי למשוך תיירים למלון ולהעלות אותם למעלה, כשהגענו לכניסה למעלה ברכבל,ולא רצינו לרדת, הצוות בקש כרטיס לנסיעה חזרה. אנחנו אמרנו שאין לנו והם ונתנו לנו להמשיך בלי בעיות – מעין תרגיל שיווקי לא ברור, כי למטה כתוב שזה חינם.

חזרנו בלילה סחוטים למלון, ומייד שקענו בשינה במיטות הענקיות והמפנקות (לומדים להעריך מיטה טובה בטיול) 

למחרת בבוקר ירד גשם אז ויתרנו על הטיול ברובע הפורטוגזי העתיק והבטחנו לעצמנו שנשוב (לפחות שנשתדל…)  אכלנו ארוחת בוהריים מפנקת בבופה במלון ויצאנו לתחנת הרכבת בדרך לסין!

להתראות בסין ♡

פורסם ב פיליפינים

השייט של איוון, מנילה וצפון האי לוזון – פיליפינים חלק ג' ואחרון

אחד המדריכים המפורסמים באל נידו בקרב הישראלים נקרא איוון. וגם אנחנו החלטנו לצאת איתו לשייט. המשרד שלו נמצא בקורון קורון, (50 פזו בטרייסיקל מאל נידו,5 דקות נסיעה ), בדרך ללאס קאבאנאס, נגשנו למשרד נרשמנו אצל דימפל חברה/שותפה של איוון.
בימים שקדמו לשייט שלנו היו רוחות חזקות והסיורים באל נידו בוטלו, דייגים לא יצאו לים וכמו כן מעבורות לקורון.

אגב, זו הסיבה שהחלטנו לשנות תוכניות ובמקום{ שייט מקורון למנילה שתוכנן  לסוף החודש, בטלנו (כ-400 פזו דמי ביטול לכרטיס) והזמנו טיסה למנילה במקום}.

ולענייננו, הגיע יום השייט, בבוקר קיבלנו הודעת טקסט שהשייט מתקיים כמתוכנן, טריסייקל הגיע לאסוף אותנו מהמלון. אותנו ועוד המוני ישראלים… מתברר שכל הסיורים שבוטלו באותו שבוע סוער קובצו ויצאו יחד איתנו היום – יצאנו 4 סירות מלאות (כ-50 איש). מיותר לציין שכמעט לא ראינו איוון כל השייט למעט בהפסקת הצהרים. 

ג'וני המדריך ובעל הסירה שלנו

למדריך שלנו קראו ג'וני,  בחור בן 19, חמוד אמיתי. דאג לילדים ולנו והכל בחיוך ובנדיבות.
הסיור שלנו כלל את טור איי, סי וחלק מטור די.

התחנה הראשונה היתה פאפאייה איילנד – כולם ירדו לשנרקל אני נשארתי עם גלי בסירה, אבל המים כ"כ צלולים שהצלחתי לראות קצת דגים ואפילו את  נחש המים הכי ארסי בעולם, נקרא האלו האלו (שמונה שמונה) לפי ההגדה/אגדה, בגלל שאם הוא מכיש מתים אחרי 8 שניות…ההסבר המפחיד והמקוצר

התחנה הבאה, גדאלאו (חיוך)  – כי הלגונה נראית מלמעלה כמו סמיילי. מואב ירד עם הבנות לעוד שנירקולים וראו הרבה 'נמואים' (דגי ליצן בתוך שושנה) דג זהרון אחד ועוד המון סוגים
אגב לפי סיפורי המדריך כאן צולמה העונה הנוכחית של הישרדות ישראל – מגניב! 

צולם על ידי איוון
צולם על ידי איוון
משפחת דגי ליצן – צולם על ידי איוון
צולם על ידי איוון

שבין לבין על החופים ראינו לטאות כוח מטיילות, זה היה מפחיד ומרגש כאחד!

בתחנה הבאה הגענו לפאליו,חוף קטן ומקסים. הצוות טרח, הכין והגיש ארוחת צהריים נחמדה: ירקות, פירות, אורז לבן ואדום, עוף מטוגן, חזיר מטוגן ודגים על הגריל. כל הסירות הגיעו והילדים שיחקו על החוף, קצת שנירקלנו (כן. אפילו אני)

משם המשכנו לעוד שתי תחנות הלגונה הקטנה והלגונה הגדולה, היתה אפשרות לקחת קייקים ולהגיע לכל מיני מקומות אבל ויתרנו על זה.

לקראת השעה שלוש בצהריים התחילה רוח שעשתה גלים, הסירה קיפצה בין הגלים, הילדים שהקפידו לשבת קרוב לחרטום הסירה התלהבו מאוד – אני קצת פחות. 

התחנה לפני האחרונה היתה הסיקרט ביץ, חוף קטן שכדי להגיע אליו צריך לשחות דרך נקיק בין הסלעים. בגלל הגלים הגבוהים, בקשו שנזדרז לפני שהמים יכסו את המעבר.

בשעות הבאות התחיל להתקרר ולקראת שקיעה "שהיתה מהממת, עצרנו באי שנקרא "סבן קומנדו ובו חוף קטן עם דוכן מיצים, מסעדה ונדנדה מאולתרת על עץ קוקוס קרוב מאוד לים, 

הילדים לא הפסיקו לקפוץ ולהתנדנד בניצוחו של ג'וני כמובן.


בדרך חזרה היה כבר ממש קר, גלי נרדמה. עטופה במגבת ישנה עד שהגענו חזרה למלון.
היה זה יום גדוש ונהדר. אמנם לא ראינו צב ים אבל יום שלם על סירה בנופים עוצרי נשימה עשה טוב לכולנו.

למחרת לקחנו וואן פרטי ונסענו לנקפאן. הצטרפו אלינו ולמשפחת חביב גם ה"אברהמיז" שהגיעו באותו היום.
החוף נחמד מאוד, הילדים בנו רפסודה והלכנו לראות את אי התאומים (שני איים שכנים שנקראים כך כדי להביא עוד תיירים)

הטיסה שלנו למנילה נקבעה ל-21/2, אז ב-20/2 קבענו לנו וואן פרטי לפורטו פרינססה, שילמנו 3500 פסו והצטרפה אלינו ולמשפחת חביב בחורה ישראלית נחמדה. עדיין יצא הרבה יותר זול ונוח.
בפורטו פרינססה לא עשינו הרבה, מלבד כביסה ומקדונלדס.
הטיסה למנילה עברה בכיף, תמיד טיסה עם חברים נחמדה יותר (נשיקות משפחת חביב).

במנילה ישנו במגדל דירות מפונפן שנקרא: ג'ז רזידנס. בחור ישראלי בשם גיא משכיר את הדירות לפי לילה במחיר 2000 פסו. הדירה אמנם קטנה אבל עם מטבח מאובזר, נקי ונעים.

בלובי של הג'ז רזידנס
הנוף מהחדר

לפני שהגענו לחדר עצרנו במסעדת בני פלאפל, מקום ידוע ומוכר לישראלים, הפתוח 24 שעות. מאוד שימושי כשחוזרים מוקדם מנסיעות לילה. אוכל ישראלי טעים טעים! בני הוא בחור נהדר הנשוי לפיליפינית.  תמיד חביב, מחייך אוהב ילדים וכיף לדבר איתו.

מחכים למונית בכניסה למסעדת בני פלאפל

עוד שירות מצויין שבני נותן, הוא שמירת חפצים. ניתן להפקיד אצלו תיקים/מזוודות במחיר של 100 פסו לתיק והוא שומר אותם בחדר עם מצלמות בטיחות למי שדואג.
אז לפני שנסענו לצפון גם אנחנו הפקדנו את מרבית הציוד שלנו ונסענו עם תיק אחד בלבד – תענוג!

הנסיעה לצפון לוזון

אני חייבת להודות שכשהגענו למנילה כבר הייתי עייפה ורק רציתי לנוח, הטיול בפיליפינים היה מדהים ומתיש כאחד. וממש ניסיתי לשכנע את מואב לוותר על הנסיעה לצפון,
אך מואב שכנע אותי שיהיה לנו כיף וחבל לפספס. אז נסענו – תודה מואב,היה שווה!

תמונת נוף חברתית (רוני וגלי נחות באוטו)

הנסיעה לבנאווי ממנילה ארכה כ-9 שעות באוטובוס סביר, היה קר והתעטפנו בבגדים חמים. הילדים כרגיל ישנו כל הנסיעה וטוב שכך.

תמונה משפחתית על רקע הטרסות

הגענו לכפר קטן, שהזכיר לנו את דרמסלה בצפון הודו, מזג אוויר קריר ונעים.
התמקמנו במלון קטן, ויצאנו לטיול למעיינות חמים במסלול מקסים בין טרסות אורז מדהימות. אחר הצהריים התחיל גשם ואנחנו שמחנו מאוד שכבר היינו חזרה במלון.

למחרת בבוקר נסענו בוואן פרטי לבטאד ( 3,300 פסו הלוך וחזור למחרת) מגיעים עד פאתי הכפר ואז נפרדים מהרכבים והכניסה לכפר נעשית ברגל בלבד (מרגישים בנפאל).
ההליכה היא בנוף מקסים של טרסות הכל ירוק ומסביב ילדים מקסימים מתרוצצים.
הגענו לגסט אהוס שנקרא סיימון, וסיפרו לנו שאתמול התארחו שם בנות מלכת המדבר מישראל.

למחרת בבוקר באישורו של סיימון, הכנתי ארוחת בוקר לכולנו; שקשוקה, סלט ירקות, סלט ביצים ותפו"א, סלט טונה ופיתות שהכנתי במגש ברזל על הגז.
אחרי הארוחה יצאנו לטיול קצר מסביב. גשם שוטף שירד כל הלילה יצר בוץ נוראי והחלטנו לא להתרחק.
אכלנו ארוחת צהריים, במסעדה בדרך חזרה מהטיול, הילדים העדיפו ללכת למסעדה אחרת ונפגשנו אחרי הארוחה.  לקחנו את כל הציוד שלנו, נפרדנו ויצאנו לכיוון תחנת ההסעה מחוץ לכפר. ההליכה לא היתה קלה, הבוץ בעליה וגשם שהתחיל לא ממש עזר. אבל גם זה עבר וכחמש דקות לאחר שהגענו למעלה הגיע גם הוואן שלנו.

אלה במעלה הדרך לכביש, שם מחכה לנו הוואן

בערב כבר נסענו חזרה למנילה. שוב אוטובוס לילה גם הפעם הנסיעה עברה בסדר גמור.
הגענו לפנות בוקר למסעדת בני פלאפל, היה כיף לאכול ארוחת בוקר ישראלית אפילו מוקדם כ"כ בבוקר. אספנו את הציוד שלנו ונסענו למיני דירה שלנו בג'ז רזידנס.

את שלושת הימים האחרונים שלנו במנילה,החלטנו להנות מהטוב של הקניונים המדהימים במקאטי. ביום שחזרנו ממנילה ישנו עד אחר הצהריים וכשהתעוררנו נסענו ל"מול אוף אסייה" הקניון הכי גדול באסיה, עם מירית והבנים כמובן. 
הילדים נהנו לשחק בבובות בחנויות המגניבות עד שגילו את משחקי המחשב ואז גם אנחנו יכולנו לקשקש לנו קצת בשיחות של "גדולים".


למחרת נפרדנו ממירית והבנים שהמשיכו לתאילנד, ביום כיף איך לא, שוב ב"מול אוף אסייה" הילדים בקשו שוב למשחקי מחשב. 

בסוף המשחקים ממירים את כרטיסיות "הרווחים" בפרסים
הילדים בחרו את מסעדת ארוחת הפרידה, תכלס פיצה טעימה ממש (מונית צהובה)

במקביל פגשנו את משפחת חכים. רון שירלי ושלושת ילדיהם: יהב, נטע ושגב.

למחרת התארחנו אצלם בדירה שבה גרו, הבנות שיחקו בבריכה ואנחנו נהננו מ"זמן איכות" עם ההורים.
וביום האחרון שלנו בפיליפינים הלכנו איתם, ועם משפחת טננצפ, שגם הגיעה למנילה, לפארק ה"דרים פליי" לחגוג סיום של תקופה מדהימה.
היה יום מעולה וסיכום נפלא, לטיול בפיליפינים.

מואב בקיר הטיפוס "נותן דוגמא אישית" 😉
7

שירותים ל'אוגרס' ו'אוגרסס' 😎

למחרת בבוקר טסנו להונג קונג!
לילה טוב ♡

עוד משהו קטן:

זהו החלק האחרון בפיליפינים, חודשיים מדהימים עם כ"כ  הרבה עשייה וחוויות מדהימות, וזאת הסיבה שהפוסטים כ"כ ארוכים, הרגשנו שמיצינו לפעם הזאת, עם זאת, יש עוד כ"כ הרבה מה לעשות ולראות שבטח נחזור בשלב זה או אחר. 

הפיליפינים דוברי אנגלית מצויינת יחסית וההתנהלות היא נוחה מאוד בדר"כ. גילינו אנשים ישרים ואדיבים (שלוש פעמים שכחנו את הטלפון הנייד ותמיד נמצא וחזר אלינו) תמיד שמחו לעזור.

הטיול עצמו דורש מאמץ, בגלל מעברים של מעבורות, טיסות פנים בין האיים ונסיעות בתוך האי וזה גם עוד מייקר כשכבר גם ככה המחירים יקרים יחסית לרמת החיים שרצינו לנו בטיול וחשוב להיערך. כמו בכל מקום אהוב, תנופת הבנייה בטירוף ומה שיהיה הוא לא מה שהיה, מי שמתלבט אם לנסוע, סעו ועכשיו!

טל.
  

פורסם ב פיליפינים

 בין גאות לשפל, מתחת ומעל לפני הים – הפיליפינים חלק ב

לאחרונה החיים שלנו מושפעים מגובה הים, גאות ושפל הפכו לחלק מהחיים הטבעיים, מחכים פעם לגאות ופעם מחכים לשפל. רגע אחד עומדים והמים מגיעים עד הקרסוליים ושעתיים אחר כך עד המותניים.

בילוי על החוף ובין הגלים זה עיקר העשייה אחרי השנירקולים הרבים במוהל בוהל, בבוהול ובאפו איילנד טסנו לפאלוואן יחד עם הטננצפים הטיסה היתה זריזה שעה בערך מ"אילו אילו" ונחתנו בפורטו פרינססה,

יצאנו משדה התעופה למסעדת יוסק, מסעדה
שקראנו עליה בקבוצת מטיילים בפיליפינים. היה כיף למצוא פלאפל, חומוס, חצילים ופיתות. 

 משם לקחנו ואן 3.5 שעות לפורט בארטון, הנסיעה היתה פרועה משהו, המון קפיצות אבל כרגיל, הבנות נרדמו מרבית הדרך.
הגענו לגסט אהוס שמואב סגר לנו מראש,  בפייסבוק (ג'יי בי אר). מקום שאהוב על הישראלים קרוב למרכז העניינים.

חדר גדול 3 מיטות מרווחות, מאוורר ומקלחת חמה
הצוות עם גלי בקבלה. שם ישנו, אכלו ועבדו

סלפי על אופנוע, קופצות לקנות חיתולים

היינו חייבים להתרגל לתנאי המחייה החדשים:
חשמל: אין חשמל בין 9 בבוקר ל6 בערב (לזה היה הכי קשה להתרגל)
מזגן: אין
מחיר: 1,600 פזו (יותר מ-30$- איזה חדר הייתי יכולה לקבל בתמורה למחיר הזה בתאילנד…)
אינטרנט: גרוע מאוד
אבל יש:
מטבח דיי מאובזר ואפשר לבשל!!! ואכן בשלנו (כבר נגיע לזה…)
100 מטר הליכה לים!
כל המסעדות הכי שוות במרחק 1 דק הליכה
כנ"ל חנויות המכולת הקטנות
הצוות נחמד וגם עושים כביסה – 100 פזו לק"ג (מחיר מופקע ואחיד בכל הכפר)

יצאנו להכיר את החוף והבנות התלהבו שאפשר להשכיר קיאק. אז לקחנו קיאק, וסידרו לי ולגלי סירה פרטית קטנה ושטנו לאי קטן ולו חוף מאוד מאוד רדוד, מואב חתר עם הבנות מרחק דיי מכובד (כמעט חצי שעה) בקיאק. 

בעל הסירה שהשיטה את גלי ואותי, היה גאה מאוד כשהגענו, לערום על הסירה כוכבי ים ענקיים, הוא הוציא 5 או 6 עד שאמרתי לו שנראה לי שזה מספיק. אין ספק שזה מראה לא שגרתי, המיים רדודים וצלולים, החול נקי וכל מה שרואים, מעט אצות,אבנים ו…כוכבי ים(!) והרבה. מתברר שכוכבי הים הם אלה שמנקים (אוכלים) את הים מהקיפודים והסרטנים. 

בפורט ברטון פגשנו שוב את יעל, שרון, שלם ולב שבשבילנו הם ה"אברהמיז", ומאוחר יותר הצטרפה גם מירית חביב עם שני בניה שחר ועידו המקסימים והחיבור עם הבנות היה טבעי.
הימים חלפו בנעימים בין מסעדת הפנקייק המעולה,

 למסעדת הפיצה האלופה של רותם (גורגונזולה).

המטבח במסעדה של רותם
מסעדות לאורך הרחוב
מסעדת מאבוטי – כאן אהבנו לאכול גלידה ולשחק מונופול
מסעדת לה טראסה – בעלים צרפתיים. טאפאסים מעולים
וכמובן מסעדות הסירים, זו במיוחד אהובה עלינו

זוכרים שסיפרתי על המטבח המאובזר אצלנו בגסטאהוס, אז מתברר שיעל ושרון,הם זוג בשלנים מהוללים, שמאוד אוהב לבשל (כמעט כמוני). אז עשינו קניות, אורז,פסטה ,עדשים, ירקות ופירות והצוות הכין ארוחה לתפארת!

ולקינוח פופ קורן וסרט לכל הילדים (בנוסף על סלט הפירות)

וגם אנחנו ניצלנו את המטבח לארוחות בוקר ביתיות, שעלו הרבה יותר מארוחה במסעדה כמובן בגלל הירקות והפירות הכל כך יקרים

באחד הימים יצאנו לטיול רגלי למפל נחמד ואפילו טבלנו במים הצוננים.


זה שיא העונה, וכמות התיירים אדירה, אפילו שיש כאלה שמוותרים על פורט בארטון, מאוד לא בצדק (פספוס אדיר לדעתי) עדיין פגשנו המון תיירים וכמובן ביניהם המון ישראלים. אפילו יצא לנו לפגוש חבר'ה שהכרנו בנפאל (!) בתחילת הטיול שלנו וגם חבר'ה שפגשנו בווייטנאם בחודש שעבר.

בתחילת מרץ, נסיים חודשיים בפיליפינים (יכולנו לטייל כאן עוד המון אבל יקר לנו… והויזה נגמרת) אז החלטנו להמשיך להונג קונג לכשבוע (קפיצה קטנה לצוויליזציה, דיסנילנד, ויזה לסין) ומשם לסין לחודש חודשיים. מרגע שהחלטנו, מואב שקע כולו בתכנון הטיול בסין ובהונג קונג.
זה נשמע מצחיק כי אנחנו כבר מטיילים חמישה חודשים ובתחילת הדרך בפיליפינים, הרגשנו שאנחנו יוצאים מאיזור הנוחות שלנו, ואז, רגע אחרי שהתרגלנו, התמקמנו וחזרנו לנוחות, אנחנו בוחרים לצאת שוב מאיזור הנוחות והפעם זו סין העצומה(!) נראה שאנחנו מתמכרים לתחושה המרגשת והמרטיטה של היציאה מאזור הנוחות…
 
נשארנו בפורט בארטון  עשרה ימים נפלאים. ביום האחרון רוני ואלה דברו על כמה חבל שעוזבים כי היה כיף והן מכירות כבר את האזור ומרגישות בנוח להסתובב לבד לסופר או למסעדה. "כמו בכפר הס " היה הציטוט.

 ,מפורט בארטון ארגנו עם משפחת חביב וואן פרטי לאל נידו, סגרנו מראש על 4,400 פזו (דרך הגסטאהוס, אחרי התמקחות) פרסמנו בקבוצות בפייסבוק אם מישהו רוצה להצטרף והצטרפו 3 צעירים וכך היינו עשרה ונסענו בנוחות ובזול (כרטיס עולה בדר"כ 500 פזו לאדם בואן מתפרק וצפוף).

הגענו לאל נידו, הוזהרנו שהמקום מגעיל דחוס וכד' אז הגענו בלי ציפיות והתלהבנו מאוד. נכון יקר כאן פי 2 אבל:

חשמל:24/7 
יש כספומט!!
האוירה מדהימה – מצוקים מצד אחד וים מצד שני
מכאן נגזר השם אל נידו – "הקן" שכן, מצוקים גבוהים מקיפים את החוף כמו קן.

אחרי שהתמקמנו עם הציוד בחדר בגסט אהוס שנקרא פי.גומז פנסיון. יצאנו לשוטט באזור. הכרנו את מסעדת "האפינס" הישראלית אשר בבעלות של כמה חברים ישראלים ומגישה אוכל ישראלי טעים. כאן אכלנו את ארוחת הצהריים שלנו והבנות מאז רק רוצות לחזור לשם (גם בגלל שהישיבה על הבר היא על נדנדות).

אחה"צ מירית ואני ירדנו לחוף למרגריטה קרה ושיחת נשים קלילה ולרגע קט גם אנחנו היינו בנופש 🙂 

במרחק של כ10 דקות נסיעה בטרייסיקל נמצא חוף לאס קאבאנאס, ארזנו את הילדים ונסענו לשם, חוף מקסים! ההיי לייט בחוף הזה, הוא הזיפ ליין (אומגה) המחברת בין שני איים (500 פסו לאדם קצת יותר מ-10$) כמובן שהבנות ומואב לא וויתרו ויחד  עם משפחת חביב גלשו באומץ רב ואני חיכיתי להם בחוף עם גלי. הבנות והבנים שגלשו יחד בזוגות, לא היו במשקל מספיק לאומגה ולקראת הסוף הן פשוט נתקעו(!) ונאלצו להמתין כמה רגעים עד שפיליפיני מיומן בא לחלץ אותם – זה היה מפחיד!

בהמשך היום בילינו בחוף ובים לסירוגין, לקראת שקיעה טיילתי עם הילדים שהתרחקו קצת ממקום הישיבה שלנו. התחיל שפל, והם היו עסוקים בלהעביר כוכבי ים למים מהמקומות בהם נשארו בקושי שלוליות.

בעודי מצלמות את השקיעה שהחלה, ומרגע לרגע הפכה ליותר כתומה ומרשימה, פתאום אני שומעת את הילדים צועקים מהתרגשות, נגשתי אליהם ולמרבה ההפתעה ראינו זוג חתולי ים!
היה קשה מאוד להוציא את הילדים מהמים אחרי כזו התרגשות מזל שכבר החשיך.

שקיעה מדהימה

בית חב"ד באל נידו נפתח ימים בודדים לפני שהגענו, וכדרכנו לבקר את בתי החב"ד ברחבי המזרח, להכיר את המשפחות להפגש עם עוד ישראלים ולהנות מארוחת ערב ישראלית ביום שישי. מאחר שהמקום חדש נדרשה עזרה בהכנות לקראת הסעודה, ואני התנדבתי בשמחה למלאכת הבישולים האהובה עליי.

במקביל הילדים החליטו לאסוף המון צדפים וליצור מהם יצירות מגניבות, ולאחר יום שלם של איסוף צדפים רב משתתפים -שתי משפחות שלנו וחביב.

רגע של התנחתה

 הילדים יצאו עם שלל רב. ובבוקר יום שישי, בעודי במטבח בית חב"ד הילדים טרחו והכינו יצירות מצדפים ולאחר מכן ירדו לרחוב, פתחו דוכן ומכרו את היצירות המדהימות שלהם ואת כל ההכנסות והיו לא מעט כאלה,הקדישו לבית חב"ד – ממש גאווה ותרומה לקהילה!

עבודת צוות נפלאה של רוני, אלה, עידו ושחר חביב
אלה בפעולה

מחכים ללקוחות
עם הרב יוסי, ששמח והתלהב מאוד מהילדים המוכשרים
צב מצדפים
טבעת וצב הכל פרי רעיונות הילדים

החוויות בפיליפינים הן רבות ומדהימות,אז החלטתי לפצל את הבלוג לחלק נוסף בו יסופר על השייט עם איוון, מנילה וצפון לוזון.

יללה ביי

פורסם ב ימי הולדת בטיול, פיליפינים

יום הולדת 8 לאלה

אלה חיכתה ליום ההולדת שלה בערך…מתחילת המסע שלנו. כל יום הולדת שנחגגה קרבה אותה ליום המיוחד שלה.

שבוע לפני היום החגיגי, פתחנו ב"חגיגות יום ההולדת לאלה!" כל פעילות מגניבה שנעשתה צויינה כחלק מהחגיגות, ונתנו לאלה את הכבוד להיות ראשונה, לבחור מסעדה למשל, מסאז' במוהל בוהל ועוד כאלה…

wp-1486083732874.jpg
שייק אוריאו מטורףףףף

מסורת המסאז' ליום ההולדת נמשכת

ב-3/02/2017 בבוקר היתה לנו טיסה לפאלוואן, מעיירה קטנה בשם אילו אילו, אז היינו צריכים לנסוע ב-01/02 שזהו יום ההולדת של אלה מדומגטה לאילו אילו, אוטובוס 6 וחצי שעות ומעבורת שעה. ידענו שכזה מסע יצריך מנוחה ארוכה במלון אז החלטנו, להקדים את מסיבת יום ההולדת של אלה ביום אחד.

 

יום לפני המסיבה, מצאנו חנות קטנה לציוד לימי הולדת, אלה בחרה אביזרים, בלונים והפתעות לחברים. מואב לקח את הבנות לארוחת ערב, ואני נשארתי בחדר להכין את המסיבה. חידון בנושא הדברים שאלה אוהבת, חבילה עוברת בנושא המסע בדגש על פליפינים בתוספת מגע יום הולדת מיוחד לאלה, משחקי בלונים, נר בבקבוק, תחרות עיטוף חבר בנייר טואלט ועוד כאלה יצרו מסיבה פשוטה ברוח של פעם ועם זאת מרגשת ומלהיבה.

בבוקר יום ההולדת אלה ואני, הלכנו לבחור עוגת יום הולדת ממאפייה מקומית נחמדה, לאחר הסברים השף קישט את העוגה וכתב עליה ברכה לאלה עם שמה בעברית! קנינו חטיפים בסופר שבקניון ולבסוף אספנו את הבלונים שהזמנו מהחנות של ציוד יום ההולדת מאתמול והלכנו לחדר לסדר את המסיבה!

הזמנו את משפחת טננצפ, שהגיעו ואפילו הביאו לאלה מתנות, תוספת נעימה להתרגשות הכללית. התחלנו במשחקי החברה, הבנות שמחו שיתפו פעולה, נהנו והכי חשוב העניקו לאלה מסיבת יום הולדת נהדרת.

 


יום הולדת שמח היה לכולנו! לילה טוב😃

פורסם ב פיליפינים

ארץ זבת כוכבי ים, לוויתנים, דולפינים וצבי ים – הפיליפינים חלק א

הגענו לפיליפינים לגמרי במקרה. הכל התחיל כשפגשנו את משפחת טננצפ, בסיהנוקוויל בקמבודיה, הם היו עסוקים בתכנוני הנסיעה שלהם לפיליפינים. זו פעם ראשונה שחשבנו ברצינות לנסוע לפיליפינים, הסיפורים שהם סיפרו לנו, גרמו לנו להתרגש, ולחוות מעין תחושה לא מוכרת של יציאה מאזור הנוחות עם ציפייה למשהו חדש ושונה – אז החלטנו ללכת על זה!

בתאריך ה-15/01/2017, חגגו בסבו סיטי את פסטיבל הסינולוג המסורתי, ואנחנו החלטנו שאנחנו רוצים להיות שם, יחד עם הטננצפים. הויזה של וייטנאם הסתיימה בדיוק בתאריך הזה, אז החלטנו לצאת כמה ימים קודם וב-11/01 טסנו למנילה ומשם טיסת המשך לסבו.

התפנקנו בלית ברירה במלון יקר (כי לא היו חדרים בגלל הפסטיבל) ושילמנו למעלה -100$ לחדר במלון במרחק הליכה מכל החגיגות. העיר סבו היא עיר לכל דבר, מלאת קניונים עצומים ומרכזי קניות, איילה סנטר, אס אם, טיימס סקוור… בימים שקדמו לפסטיבל טיילנו בקניונים (אחחח כמה שאנחנו אוהבים קניונים, אני לא יודעת אם להתגאות או להתבייש… קפיטליזם משפחתי שכזה) אפילו מצאנו מסעדה לבנונית נחמדה שמוכרת פלאפל וחומוס מצוין, חמוצים כולל זיתים סורים מעולים (!!!!!) הבעלים לבנוני, נחמד ואדיב, אירח אותנו בשמחה והתרגש שאהבנו את האוכל.

הלכנו לראות את מפעלי הגיטרות בלופו לופו, כל כך פשוט, כל כך מקסים וברגע של חולשה גם רכשנו גיטרה אחת בינונית, כפי שאומר השלט: "אתה לא יכל לעזוב את סבו בלי גיטרה…"

הגיע היום הגדול, ה פ ס ט י ב ל ! הכבישים נסגרו, רשת האינטרנט נותקה למניעת פיגועים (מישהו מרגיש בבית?) והעיר כולה לבשה חג. אנשים ברחובות מקושטים, שמחים ושיכורים. גם אנחנו רכשנו לעצמנו חולצות וקישוטים (הכל במחירי קרנבל, וזה לא זול…)
הפסטיבל עצמו היה חוויה יוצאת דופן, המופעים, הלבוש, המוסיקה… הכל!

יום למחרת נסענו על הבוקר לבוהול, חוף אלונה. הגענו לרצועת חוף קטנה יחסית, המוני תיירים, מסעדות וגסט אהוסים במחירים שלא שווים את התמורה (העלובה יש לאמר), לפעמים גם ללא מים חמים. כבר בלילה הראשון, אלה העלתה חום, בלילה השני היתה זו גלי שהצטרפה ובהמשך גם אני… אז נאלצנו לותר על סיור בגבעות השוקולד ותצפית על קופי הטרייסלר המפורסמים.

הפעילות המפורסמת בבוהול, מלבד שנירקולים עצמאיים, הוא האיילנד הופינג – זהו טיול בסירה לכמה איים יפים ומיוחדים, אלה, גלי ואני נשארנו לנוח ורוני ומואב חזרו עם חוויות ותמונות מדהימות.

wp-1486083488144.jpg

היתה התלהבות במיוחד מהוירג'ין איילנד, זהו אי קטנטן, בו המים מאוד מאוד רדודים, בגובה של כ-10 ס"מ וניתן ללכת ולראות כוכבי ים, סרטנים, ועוד. מואב ורוני חזרו כל כך נלהבים ששכנעו אותנו לצאת לסיבוב רק לאי הזה. אז נסענו מואב, אלה, גלי ואנוכי. כשהגענו לשם, המים היו כבר בגובה חצי מטר פחות או יותר, בגלל הגאות והאפקט היה כבר שונה, אם כי עדיין מגניב.

אגב כל נושא הגאות והשפל, כל כך משמעותי במזרח הרחוק בכלל ובפיליפינים בפרט. אפשר לחזות באיים בתוך הים שצצים ונעלמים, חופים שמשתנים מקצה לקצה ואנחנו נהנים כל כך להגיע פעם בגאות ופעם בשפל ולהרגיש את ההבדלים לציין אותם ולהתמוגג מכל העולמות.

מבוהול המשכנו לסיקיהור, נסיעה במעבורת בסוף השבוע מתברר כרעיון פחות טוב. לא נשארו כרטיסים מלבד "ביזנס קלאס" – מה שייקר את המחיר מאוד כ – 1,200 פזו לאחד כ-25$ (!), הנסיעה עברה יחסית מהר והגענו לסיקיהור, אי שיותר מאוחר יתברר כפנינה אמיתית. חוף מהמם ביופיו, מסעדות טעימות ואנשים מקסימים, מה יכל להיות יותר טוב מזה?

כשהגענו, לא היה לנו מלון, ומואב יצא לתור אחר חדר. אלה, גלי ואני עוד היינו חולות, אך המעבר עדיין עבר יחסית חלק. ישבנו במסעדה איטלקית מקסימה בשם מרקו פולו, עם פיצות, פסטות ואווירה נעימה. המלצריות ניסו לעזור לנו והתקשרו לכל מיני גסט אהוסים/ריזורטים אך לא היה להם מקום. ואז…פגישה מקרית במסעדה עם 3 ישראלים חביבים שהיו בדרך למלון שלהם, מואב התלווה אליהם לבדוק את המקום וחזר בידיים מלאות! חדר ענקי כ-40 מ"ר עם מיטה זוגית גדולה ושני מזרנים על הרצפה. החוף ביציאה מהחדר היה מהמם!!

למחרת לקחנו טריסייקל, לטיול באי. הטיול התחלק ל3 תחנות:

תחנה ראשונה – המוזיאון התת ימי – הגענו למקום מקסים, כבר בכניסה, גדר יפה שעליה צדפות ענק, מצוירות, שביל צמחים ופרחים מטופח מאוד. אולם המוזיאון לא גדול במיוחד, הארונות גדושים כונכיות, צדפים, כוכבי ים והכל מסודר, נקי, מתוייג עם שם וגולת הכותרת במקום זה צוות, שתי מדריכות מקומיות מתוקות, שכל כך התלהבו שאנחנו הישראלים הראשונים שמבקרים אותם, וההתלהבות סביב רוני, אלה וגלי, הרעיפו עלינו שאלות בערך כמו שאנחנו הרעפנו עליהם. והן ענו בסבלנות, הסבירו ממה צריך להזהר, מה מסוכן ומה בטוח והוסיפו סיפורים מבית אמא. לבסוף נפרדנו בחיבוק ותמונה משותפת וכתבנו בספר המבקרים. החוויה השאירה בנו טעם של עוד.

תחנה שנייה – העץ העתיק, יש הטוענים שהעץ בן למעלה מ-400 שנים. ולרגליו בריכת מים מתוקים ובו דגים קטנים וגדולים שיעשו לכם פדיקור בתמורה ל-5 פזו לאדם. ודוכן/חנות שמכרה מזכרות, שתייה וחטיפים. בין המזכרות גם בובות וודו ומכשפות – סיקיהור ידועה בכך שאנשיה עוסקים בקסמים וכשפים. מבחינתנו מלבד אותו דוכן לא ראינו שום דבר שקשור לסיפורים האלו.

התחנה האחרונה, היתה מפל יפיפה שלוש מדרגות בכל אחת מהן יש בריכה שאפשר לשחות, וחבל טרזן לקפיצה בתמורה לכמה עשרות פזו… ההמלצה היא להיכנס עם מדריך מקומי, הם קוראים לזה – שומר ראש, ומשלמים לפי מה שרוצים. השומר שלנו, היה חמוד, השגיח על הבנות והזהיר במקומות המחליקים אבל יותר מהכל הוא היה הצלם שלנו, וזה היה מאוד נחמד ונוח 🙂

 


בדרך חזרה פגשנו את הטננצפים שהזמינו אותנו אליהם לארוחת ערב, אך כשהגענו לחדר גלי העלתה שוב חום. והחלטנו לגשת איתה לרופא.

נסענו במונית, לחדר מיון בבית חולים קטן. חיכינו המון ולבסוף לאחר בדיקת דם לשלילת דנגי, הרופא טען שיש חשש לדלקת ריאות לגלי ונתן לה אנטיביוטיקה וגם לאלה שהיתה כבר למעלה משבוע עם חום.

בימים הבאים גלי ואלה התאוששו במהרה, ובאנו לבקר אצל הטננצפים, הכנו במטבח ארוחת צהריים כמעט "כמו בבית" והבנות שחקו יחד בחוף ובחדר כהרגלן משחקים הכוללים מופעים, שירים וריקודים – מתוקות אמיתיות.

מסיקיהור המשכנו לדומגטה, עיר חביבה, ממנה יצאנו לאוסלוב, לשחייה המפורסמת עם כרישי הלווייתן. לאחר המתנה בתור של כשעתיים, עלינו לסירה קטנה עם 3 אנשי צוות, ומהר מאוד ראינו אותם, כ-5 כרישי לווייתן, עצומים השוחים אחרי סירות קטנות בהן אדם אחד, משליך להם אוכל, מזכיר קצת סצנות אילוף… ואז כשהלוויתן מגיע קרוב אלינו אנשיי הצוות עוזרים לנו לצלול ובמקביל מצלמים במצלמת גופרו. אצלנו מואב ורוני היו הנציגים האמיצים במשפחה. גלי, אלה ואני נשארנו על הסירה ונהננו מלמעלה.

מאוסלוב, המשכנו באוטובוס כשעתיים וחצי למוהל בוהל, עיירת חוף נחמדה, ממש קרובה לים. שם נפגשנו משפחת אברהמי (אותם פגשנו כבר בבוהול), בזכותם מצאנו חדר מקסים קרוב מאוד לחוף בריזורט שנקרא: פסיטאס. שילמנו 1,500 פזו לחדר עם מזגן ומים חמים. האטרקציה המפורסמת כאן היתה קודם כל שחייה עם סרדינים (!) המוני סרדינים, שעושים צורות במים ומגיבים לכל המשנרקלים סביבם וביניהם, וכן שנירקולים ספונטאניים לצפות באלמוגים ודגים מרהיבים ולברי המזל אפילו צבי ים (!) וכן, מואב והבנות היו מברי המזל האלה!

 

*את סרטון הסרדינים קיבלנו מבחור נחמד שפגשנו לנו לא היתה מצלמה מתחת למים.

חזרנו לדומגטה, וקבענו עם משפחת טננצפ יום טיול על סירה לאי אפו – שם מבטיחים שחייה עם צבי הים. מבטיחים ומקיימים! היה יום מקסים מרגש ובעיקר מלא בצבי ים!

זהו להפעם, את הפוסט הבא אקדיש ליום ההולדת לאלה המתוקה שחגגה 8!

לילה טוב.