פורסם ב סין

ביקור משפחתי מרגש, בייג'ינג, שווקים, ויזה שנגמרה והחומה הגדולה –  סין חלק ד' ואחרון

התבשרנו חגיגית אחרי המון דיבורים של אולי… שסבתא שושי ודוד שי (אמא שלי ואחי) מגיעים לבקר אותנו בסין. הילדות יצאו מגדרן מרוב התרגשות והחלו להכין רשימות של המוצרים האהובים עליהן כדי שסבתא תביא איתה.
החלטנו להגיע לביג'ינג לפגוש את האורחים, ולאחר בירורים והשוואות מחיר, בחרנו ברכבת הסופר מהירה (10 שעות במקום 33) המחיר שווה למחיר טיסה, 1,140 יואן בערך. החלטנו לנסוע ברכבת כי לבנות יש הנחה של 50% וגלי לא משלמת כלל. ואילו בטיסות סיניות הילדים משלמים לפעמים יותר ממחיר מבוגר וכולל גלי, והזמנת הטיסה אונליין כשיש מספר ילדים גדול ממספר המבוגרים זה בלתי אפשרי. 

הנסיעה היתה מדהימה! נוחות ונועם, באנו מוכנים עם חטיפים וסוללות מוטענות לכל המכשירים ובאמת עבר סבבה.

הגענו לעיר ביג'ינג, רשת מטרו גדולה ונוחה, קניונים ענקיים, גשרים עצומים, כבישים מרווחים, עיר מטורפת! 

את הלילה הראשון העברנו בגסטאהוס מומלץ על ידי התרמילאים, שהיה ממש מבאס יחסית למקומות שהיינו בהם בסין והמחיר יקר בהרבה. היינו חייבים למצוא מקום טוב יותר גם לכבוד אמא שלי. 

אז עברנו לאזור אחר, מצאנו מלון נחמד קרוב מאוד למטרו, לקניון נחמד ולבית חב"ד (אמא שלי שומרת כשרות, אז רצינו גישה קלה ללא תחבורה) 

טיילנו באזור בזמן שחיכינו לביקור הנכסף. הגענו לרחוב 798 שהינו אזור תעשייה נטוש שאמנים מכל מיני תחומים הקימו במבנים השונים גלריית מעוצבות ואפילו נתקלנו במרכז הישראלי לתרבות ועסקים

וקיר ארוך עם תמונות מגניבות לצילומים

הגיע היום הגדול, הבנות לא הצליחו להסתיר את ההתרגשות ואי השקט. הגענו לשדה התעופה חצי שעה אחרי חצות.


ההמתנה היתה ארוכה ובעיני הילדים אפילו עוד יותר, הבנות התחילו לפקפק ולתהות אולי טעינו בתאריך וכאלה… אבל אז הם הגיעו!

הדרך למלון היתה מלאת התרגשות, לקחנו שתי מוניות. הגענו לחדר והתחילה פריקה של כל המשלוח שהגיע מהארץ, הגיעה מיני חנות מכולת מסבתא שושי כמובן, הדודים ומסבא אפרים וסבתא אורה מצד האבא. היתה חגיגה גדולה


מלבד חטיפים וממתקים אהובים, הבנות קיבלו מכתבים ומשחקים מהאחייניות שלהן אליהן הן כ"כ מתגעגעות, הבנות ממש רקדו בשמחה. 

הימים הבאים היו גדושים פעילויות, כיאה לטיול קצר (כי רוצים להספיק הרבה בזמן קצר), חלקנו את  הזמן בין שווקים: שוק הפנינים, שוק הצעצועים,  שוק אוכל, שוק לילה, שוק פשפשים, חנויות ומרכזי קניות… קניות זה חשוב 🙂 

לצד טיולי יום מדהימים:  העיר האסורה – ציפינו כל כך הרבה מהעיר הזאת ואולי בגלל זה גם התאכזבנו. מלבד אוסף השעונים של הקיסרות לדורותיה, מתנות שהקיסרים קיבלו לאורך ההיסטוריה. שעונים ענקיים ושעונים קטנים, עם מנגנונים שונים, באמת מגוון אדיר ומרשים. היה כיף לעבור בין השעונים מכל ארץ וארץ לבדוק באיזו שנה הוענק השעון ולהתלהב.

טיול לחומה הגדולה, התחיל בנסיעה במונית לתחנת אוטובוס מספר 719, שלקח אותנו עד החומה בכשעתיים וחצי, נסיעה סבירה.
הגענו לכניסה לשמורת – באדאלינג, והמוני דוכנים עם מגוון יפה של מזכרות ומאכלים ליוו אותנו כל הדרך למעלה. התלהבנו כל כך, גם שהמחירים הזולים באופן מפתיע וגם אחרי התמקחות המחיר אפילו זול יותר. הבטחנו לעצמנו שנקנה מזכרות בדרך החוצה והמשכנו בדרך לחומה.

השמורה מקסימה, מסודרת בצורה מופתית כיאה לאתרי תיירות בסין. הכל נקי, משולט ומסודר.  העלייה לחומה היתה קלילה והמראות שנגלו היו מדהימים. 
ההליכה על החומה עצמה היא קשה לפעמים ותלולה עם המון מדרגות בעליה. בשלב מסוים הבנות החליטו שהם מיצו וירדו למטה עם אמא שלי, מואב וגלי שהיתה במנשא. 

שי ואני המשכנו עד לנקודה הכי גבוהה ורחוקה בקטע, הנוף היה מהמם, פחות ופחות אנשים והרבה תמונות מצחיקות, בנופים עוצרי נשימה. מרוב שנהננו לא שמנו לב שהשעה כבר היתה מאוחרת, וכשחזרנו כל הדוכנים היו כבר סגורים, ולא היו עוד אוטובוסים מהשמורה.

בסופו של דבר תפסנו מונית עד למטרו הכי קרוב ומשם למלון. מהרנו מאוד כי היה זה יום שישי ורצינו להספיק לארוחת שישי בבית חב"ד. כשהגענו פינו לנו מקום, כי הארוחה כבר החלה, וכדרכם של בתי חב"ד, הכל היה בנועם, באדיבות הכוללת תובנות   וסיפורים מעולם היהדות עם מסר חכם ונחמד לחיים.
באחד הימים פנה אלינו מנהל המלון והפנה את תשומת לבנו שהויזה שלנו נגמרת בעוד יום או יומיים והוא לא יוכל לאשר לנו להשאר במלון ללא ויזה בתוקף. היינו מופתעים מאוד. היינו בטוחים שקיבלנו ויזה ל3 חודשים. קפצנו מייד למשרד ההגירה, מילאנו טפסי בקשה להארכת הויזה, צרפנו אישור מהמלון ותעודת הלידה של גלי. התבקשנו להגיע בעוד 7 ימים לקבל את הדרכונים עם הארכה של חודש נוסף. המחיר 160 יואן לפספורט.

גן החיות הגדול בביג'ינג ובו האקוואריום הידוע – אין כמו ביקור משפחתי בגן החיות. תמיד עושה לנו טוב בלב, לזהות חיות מוכרות ולהכיר חיות חדשות. פתחנו את הביקור אצל הפנדות כמובן והמשכנו לשאר החיות. היה זה יום מלא שמש וחם, ובכל זאת יצא לנו לראות כמה פנדות ערניות ופעילות. שיא הביקור היה האקוואריום הגדול שרק הכניסה אליו עלתה 150 יואן למבוגר. הוא תופס מקום של כבוד בגן החיות ואנחנו שמחנו לראות שוב חיות מים. הביקור כלל מופע דולפינים, כלב ים היה כיף ומשעשע.

 ביקור בפארק מדהים כשלוש שעות נסיעה מביג'ינג בעיירה ושמה שיידו – זו היתה בשבילנו הזדמנות להכיר למבקרים מהארץ את העוצמה המדהימה  של סין, בכל מה שקשור בתיירות טבע, בדומה לחוויה שלנו בדרום סין. נסיעה קצרה מביג'ינג, רק 3 שעות וכבר אנחנו באזור מצוקים, נהרות, רכבל וגשר זכוכית כמובן-המתכון הבטוח של הסינים לאתר תיירותי מצליח. 

העליה ברכבל היתה קצת מפחידה, למעלה היה ממש מקסים. והיה מצחיק לראות את התגובות של סבתא כשהלכה על גשר הזכוכית בפעם הראשונה, שי לעומתה דילג בטבעיות כמו הבנות. 

בפארק המסלול מעגלי, תחילה עולים ואח"כ יורדים. הגיעה שעת אחה"צ והתחלנו לחשוש שנפסיד את האוטובוס האחרון. אז מואב, גלי, סבתא ורוני ירדו ברכבל ואילו שי, אלה ואני ירדנו ברגל. בגלל שהזמן דחק עשינו את הדרך בחצי ריצה חצי דילוגים. 

כשיצאנו מהפארק התברר שאכן אחרנו את האוטובוס. ניסינו למצוא מוצא, ואז פגשנו סינים תיירים מקומיים אדיבים, שהציעו לנו טרמפ. הם גם נסעו  לבייג'ינג והזמינו אותנו להצטרף אליהם. כל הבנות הצליחו להצטופף ברכב הגדול (ב.מ.וו. מפנק במיוחד) ומואב ושי הגיעו בטרמפ אחר שהביא אותם לבייג'ינג בתמורה ל100 יואן. הנסיעה שלנו עברה יחסית בנוחות הנהג הציע לנו מים ומסטיקים, נדיב מאוד מצידם. עוד הרפתקאה, שעזרה לנו להכיר עוד צד של הסינים בנחמדותם ואדיבותם.

ולקינוח, ממש ביום האחרון נסענו לארמון הקיץ, שהיה בהחלט גראנד פינאל'ה, בטיול בביג'ינג. המקום מקסים, מטופח ונמצא ממש על אגם ענקי, כמובן שניצלנו את ההזדמנות לסירת פדלים. אח"כ כשהיינו כבר בסירה, גילינו שיש גם סירה חשמלית (איך לא?) בסין ממש מדהים שיותר ויותר רכבים חשמליים. 

רוני גילתה דוכן נחמד של אמן שמצייר שמות באותיות לועזיות ממש מקסים בסגנון סיני. אז החלטנו לעשות גליון עם השם לכל אחת מהבנות. וכשראינו את התוצאה התבאסנו שלא עשינו גם לבני דודים, אבל נהיה כזה תור…אז ויתרנו.

נפרדנו מסבתא שושי ודוד שי אחרי 12 ימים שעברו הרבה יותר מידי מהר. קיבלנו "מנה של בית" שנתנה לנו כח להמשיך בטיול שולחנו הביתה המון מטען חורג שהיה לנו בתוספת מתנות כמובן.

בימים הבאים, העברנו את הזמן עד קבלת הדרכונים שלנו עם הויזה המעודכנת, הלכנו למוזיאון המדע וטכנולוגיות. מוזיאון ענקי, מצוין לילדים, לצערי אנחנו הספקנו רק קומה וחצי וכבר הגיעה השעה 17:00 והמוזיאון נסגר. העובדים ממש גרשו אותנו משם (בחיוך כמובן), זה היה משעשע. הבנות יכלו לבלות שם בכיף עוד שעות ארוכות.

עוד אספר שבסין יש מבחר אמצעי תשלום מאוד לא מוכרים לנו ומאוד טרוויאלים בשביל הסינים. לפעמים הם ממש לא מבינים למה שנרצה לשלם בכרטיס אשראי או במזומן, והוויצ'אט – אפליקציית ההודעות בסין, משמשת כארנק ואמצעי התשלום השכיח ביותר. 

 קיבלנו את הדרכונים ומואב טס לבנגקוק,להביא את המזוודה והסלקל שהשארנו מאחור. 

מואב בבנגקוק מתענג על פאתאי- האהוב עלינו מאוד

זה הזמן להמליץ לכל מי שחושב על טיול כזה, לארוז כמה שפחות מכל דבר… אנחנו הבאנו המון ספרים, בגדים, נעליים, תרופות…. וחבל כי יש הכל בכל מקום. השארנו את הציוד בתאילנד, כשנסענו לקמבודיה, היינו משוכנעים שאנחנו נוסעים לכמה שבועות. התוכניות השתנו כל כך הרבה ועברה חצי שנה, שבסופה החלטנו בכלל לא לחזור לתאילנד, כך שמואב נסע להביא את הציוד במיוחד וגם אז שלחנו את כולו כמעט לארץ (חצי בתאילנד וחצי בסין.) סעו קל כמה שתוכלו המלצה שלנו אליכם מכל הלב- כי אני ממש גרועה בזה.

משלוח חבילה מסין – לשלוח בים זול מאוד

כמה ששלחנו עדיין היינו תמיד עם הרבה יותר מידי תיקים והרבה יותר מידי משקל. 

כשהגענו לבייגינג פגשנו את יאנג, חבר של ציפי וטימי מצנגדו, גם הוא חבר בעמותת "בית שלום" והוא ניסה מאוד לעזור לנו עם העגלה של גלי, שהמעצור שלה נתקע ולא מאפשר לעצור את העגלה. יאנג הגיע למלון, לקח את העגלה וניסה למצוא מקום שיתקן אותה. אחרי שניסה מספר מקומות ללא הצלחה החזיר לנו אותה וגם נתן לבנות מתנות, מניפות אותנטיות, שעליהן אביו מצייר וכותב באותיות סיניות – מקסימות ממש. הוא צירף כמה מאכלים סיניים ואבטחת.התרגשנו מאוד, במיוחד שהוא שעוזר לנו ובסוף אנחנו עוד מקבלים ממנו מתנות.

ביום שלפני הטיסה קבענו עם יאנג, ארוחת צהריים, עם חברותיו לכנסייה. יאנג הזמין אותנו בשם חברותיו שמאוד רצו להכיר אותנו. הסכמנו בשמחה וביום שני בצהרי היום נכנסנו כולנו למכוניתו של יאנג, שהסיע אותנו לבית חברותיו. בתוך הבית חיכה לנו שולחן סלון גדוש כל טוב, ממתקים מקומיים, דובדבנים והמון, ליצ'י, מים קרים, שקוררו במיוחד בשבילנו. פחיות מיץ, סוכריות, עגבניות שרי, בננות ומשמשים! יוגורט בדיוק הסוג שהבנות אוהבות ועוד מלאן הפתעות. 

המארחות לא יודעות אנגלית או עברית, והשיחה התאפשרה תודות לתרגום של יאנג. לאחר טעימת המטעמים בסלון, הוזמנו להגיע לשולחן לארוחה. בעלת הבית פתחה בברכה יפה, בנוסף לתודה על המזון ועל השפע בחיינו, הוסיפה ברכה אישית בשבילנו. זה היה מאוד מרגש.

הארוחה התחילה. המזון על השולחן היה בשפע. התברר שבעלת הבית קיבלה המלצות מטימי וציפי המקסימים, והכינה לנו אוכל שאנחנו אוהבים, כולל פלפלים חריפים בשבילי. האוכל היה מעולה, טעים מאוד ומאוד מגוון. 

זה היה ערב סיום נפלא לסין, יעד שכבש אותנו ובגדול. נהננו לטייל, להכיר אנשים נפלאים, טבע, מסורת ומנהגים. נשארו לנו עוד 3 חודשים לטיול וזה בהחלט מרגיש לנו כמו סוף הטיול.  אחרי התלבטויות, רעיונות ומחשבות. החלטנו לשנות את מבנה סגנון הטיול שלנו, ולעבור ממזרח (אסיה) למזרח (אירופה) 🚙.

הזמנו טיסה למוסקבה שנקבעה ליום שלישי בבוקר. כשכבר התיישבנו במטוס (אחרי ריצה, כי עיכבו אותנו בבדיקה הבטחונית, וכבר באו לחפש אותנו) גילינו ששכחנו את התיק גב ובו כל הציוד של גלי; מטרנה, חיתולים, מגבונים ושאר עניינים, כמו למשל הנייד עם הסים המקומי. אני מודה שהתבאסתי ממש, כולל דמעות… והדייל המקסים, נגש אלי, אמר שהם מתקשרים למחלקת הבטחון וינסו לאתר את התיק, אבל אם אלך לחפש בעצמי, הטיסה עלולה לצאת בלעדי. אחרי 2 דקות הודיעו לנו שהתיק לא נמצא ושהטיסה חייבת לצאת. זה היה מלחיץ כי לא היה לנו ציוד נוסף לגלי, לפנינו 2 טיסות כל אחת 4 שעות ועוד המתנה של שעתיים ביניהן. בלי תחליף חלב לגלי זה היה מאוד מאתגר, שלא לדבר על חיתולים ומגבונים. בסופו של דבר הסתדרנו כמובן, בקשנו ממשפחה עם ילד בגיל של גלי, חיתול ובמקום מגבונים שטפנו טוסיק בכיור השירותים, ושמנו לגלי חלב רגיל בבקבוק. אז אומנם היא לא ממש אהבה, והיה יותר בכי מהרגיל בהמראה ובנחיתה, אבל נגמר ודי.

להתראות במוסקבה ♡

מודעות פרסומת
פורסם ב סין

פסגות מושלגות, טאי צ'י במנזר, אולפן עברית בבית שלום בקונמינג – סין חלק ג'

ליג'יאנג
הטיסה מצנגדו יצאה בשש ורבע בבוקר ואנו נאלצנו לצאת לשדה התעופה בארבע לפנות בוקר!! צוות המלון ארגן לנו וואן (ב70 יואן) שהספיק לכולנו כולל הציודים.

הטיסה יצאה בזמן, ואחרי שעה ו50 דקות הגענו לליג'יאן לבוקר קריר אך בהיר.

הרים מושלגים נגלו אלינו כבר בטיסה, ליוו אותנו בדרך אל המלון במונית וכשהגענו בהליכה בשוק ובין המבנים המסורתיים, נהננו מנוף צלול ומהפנט.

עובדת ההוסטל חיכתה לנו בכניסה לשוק והובילה אותנו באנגלית מגומגמת להוסטל מעץ בסגנון סיני פשוט ונחמד. שודרגנו לחדר גדול יותר בתמורה לעוד 3$. קבלת הפנים היתה חמימה וכללה תה סיני כולל כל הטכס עם הבעלים של המקום שישב, חייך מידי פעם ופחות דיבר. גם קיבל אותנו באהבה הכלב שלהם "מומו" הבנות כל כך שמחו על השם וגלי מאז קוראת לכל כלב מומו. זהו כלב עצום בגודלו ועם זאת בעל מזג רגוע ועדין.

הנחנו את הציודים ויצאנו לתור את העיר.
בעבר ליג'יאנג היתה עיר סינית מסורתית שנהרסה כליל ברעידת אדמה. ממשלת סין שיחזרה את העיר, סגרה אותה לכניסת רכבים והפכה אותה למרכז תיירות (מעין מדרחוב המזכיר סמטאות ציוריות באיטליה או יוון אבל בסגנון סיני).

הכניסה לעיר כרוכה בתשלום מס תיירים חד פעמי (80 יואן מבוגרים בלבד), מעין כרטיס המקנה כניסה לעיר העתיקה ואתרים נוספים בה  (אנחנו השתמשנו רק בטיול בעיר).

העיר העתיקה מקסימה, חנויות ססגוניות לתיירים מכל עבר, מסעדות, גלידריות ועוד כל מיני,  מעוצבים בטוב טעם. 

ואז כשהערב יורד, אורות צבעוניים נדלקים בכל פינה והפאבים מתעוררים לחיים במוסיקה לייב ומופעים שונים (ממש חגיגה גדולה) והמוני התיירים מגיעים, בעיקר הסינים הממלאים עוד יותר את הרחובות ובעיקר את הכיכר המרכזית הגדושה באופן מיוחד.

מצאנו כמה מסעדות נחמדות והאהוב עלינו ביותר נקראת המטבח של אן (באנגלית). מסעדה בסגנון מערבי המגישה פיצות, המבורגר וכאלה. מה שמעניין שהמקום לא גדול ולרוב מגיעים אליו מערביים בלבד הבעלים הוא לבדו מכין ומגיש את האוכל, בלי צוות מטבח ועובדים כלל. היינו שם פעמיים נהננו מאוד!

יש תחושה שהסינים חובבים קפה, אני מודה שאחרי שהתרגלתי לראות כל סיני שני, מסתובב עם הטרמוס הקטן שלו ובו תה, קצת מוזר לי שהם אוהבים גם קפה. אבל מה שרציתי לספר זה דווקא .  , על בתי הקפה הרבים בליג'יאנג, כי לצד הקפה הגישו גם עוגות. ומאז עוגת הגבינה הנפלאה של רוני ביאנגשו, רוני ממשיכה לטעום כמעט בכל מקום עוגות גבינה, כשהיא רואה כזו בוויטרינה. אז יצא לנו לטעום גם כאן, עוגה אחת או שתיים שקיבלו ציון נחמד מהבנות, אנחנו מאידך נהננו מאוד מבית הקפה עצמו שהיה מעוצב ומלא אביזרים מגניבים ממש.

ערוץ דילוג הנמר – האגדה מספרת על נמר אמיץ שברח מצייד שרדף אחריו וכשהגיע לנהר הוא זינק מגדה אחת לשניה וכך ניצל. צריך להבין שזהו ערוץ רחב וגועש במיוחד ואין סיכוי שאכן דבר כזה קרה, אבל אנחנו זורמים.

יצאנו לנקודת הדילוג. הנהג שלקח אותנו לשם סיפר שכוח אלוהי הפיל סלע גדול לערוץ ובעצם נתן לנמר מקום בטוח לנחות באמצע הנהר ולדלג לצדו השני, תודו שעכשיו הסיפור נשמע הרבה יותר הגיוני 😉

מאז, תיירים רבים מגיעים לקבל השראה וברכה מהמקום המבוקש, אשר יד אלוהים נגעה בו.
הסינים הקימו סביב האגדה הזו מרכז תיירותי מפותח וטרק של יומיים המושך אליו תיירים ותרמילאים רבים. אנחנו הסתפקנו בביקור בנהר עצמו, לכאורה נקודת הדילוג. היה באמת מרשים!

בדרך, הנהג עצר להתפלל במקדש/מנזר בנקודה מדהימה עם נוף יפיפה 

גברת בשוק מכינה פיתות במחבת. טעימות ומשביעות.

באחד הימים, נסענו לטייל בפארק נחמד באזור. כשהגענו היינו ממש רעבים ומצאנו מסעדת רחוב קטנה שהגישה אוכל פשוט וזול מאוד שהיה מורכב מאורז, תפו"א, פול ומעל ביצה קשה חתוכה ל4. כל אלו בושלו ואודו בכלי חרס מקסימים וזה היה נפלא וטעים.

ועוד תמונות מהפארק המקסים

כתב סתרים/חרטומים – ברחובות ליג'יאנג אפשר למצוא כתב שנראה כמו רצף של ציורים, על הקירות, בחלונות ראווה בחנויות, גדרות ובהמון המון מקומות חלקם מקומות צפויים וחלקם פחות צפויים. על פי סיפורי המקומיים, בעבר היו אנשי ליג'יאנג, מספרים כך את סיפוריהם. וכחלק מהשיפוץ שהמקום עבר שיפצו הסינים גם את הכתב ואף הפכו אותו לאחד מסמליה של העיר.

אנחנו נהננו להשתעשע עם הכתובות לבנות סיפור מאחורי הסמלים והבנות המציאו שפת סתרים משלהן.

דאלי 

אחרי נסיעה קלה באוטובוס, הגענו לעיר עתיקה יפה מוקפת חומה. המלון שלנו נקרא ג'ייד אמו, על שם שותפיו: סינית ואוסטרלי, שמנהלים אותו יחדיו. 

המלון הוא אימפריה למטיילים. מאובזר בכל מה שצריך, שולחן ביליארד, שולחן כדורגל (הבנות שמחו ככ), חדר קולנוע עם מקרן ו 250+ סרטים וסדרות טלויזיה, מסעדה מצויינת. לא מספיק כל הטוב הזה, וקיבלנו שדרוג לחדר שהזמנו שהיה תפוס אז קיבלנו חדר במבנה המלון החדש מאחורי המלון הותיק עם טלוויזיה חכמה ובה כל הסרטים אינטרנט עם ויפיאן מובנה.

בקצה ההר יש מנזר שאולין ובו מלמדים קונג פו וטאי צ'י. נסענו אליו כל המשפחה כדי להתרשם ולקבל מידע על הקורס.
המקום מקסים, ביער מלא עצים, הרבה ירוק, סנאים מקפצים ופסלי בודהא עצומים. מצאנו גם קבוצה של כ15 תלמידים צעירים ממקומות שונים בעולם ביניהם 5 ישראלים (!) אחוז מרשים בקבוצה עצמה. כשהתקרבנו זיהו אותנו שניים מהישראלים – הם היו איתנו בליל הסדר בצ'נגדו. לאחר שהם המליצו לנו על המקום, החלטתי להצטרף (גם הבנות רצו אבל הוסכם שאני אגיע לראות "איך זה" ואחכ נראה).


למחרת הצטרפתי ללימודי הטאי צ'י, מואב נשאר עם הבנות במהלך היום.

בערב טיילנו בעיר העתיקה, בין החנויות והמסעדות הרבות.

קורס טאי צ'י – יומן אישי

כיוונתי לי שעון מעורר לשש, התארגנתי בזריזות, המונית הגיעה בדיוק בזמן 6:30,  ויצאנו לדרך. המנזר נמצא במעלה ההר, המונית נסעה במעלה עד שנעצרה בסמוך לשער ברזל עליו כתוב בסינית שהשער נפתח ב8 בבוקר ונסגר ב6:30 בערב.

החלטתי להמשיך משם ברגל, להערכתי לא נשאר הרבה.

הדרך היתה מדהימה, הלכתי לי לבד בליווי ציוץ הציפורים. 

בשלב מסוים ראיתי פסלי בודהא ענקיים והבנתי שפספסתי את הפנייה למנזר. החלטתי לרדת בשביל פסלי הבודהא. מזל שאתמול כשהיינו בביקור, רוני ואני עלינו בשביל הזה מלמטה ולכן הכרתי אותו (הכל מדויק כבר אמרתי…).
כשהגעתי כבר כולם יצאו לריצת בוקר ולאט לאט החלו לחזור  כשאבן על ראשם, להגברת שיווי המשקל והריכוז. לאחר מכן החלו במתיחות ואני נקראתי להסדיר את ההרשמה. 

שילמתי 500 יואן, הוחתמתי על כללים וחוקי המנזר הכוללים כללים להתייחסות לראש המנזר הוא המאסטר(שיפו בסינית), ויש להתייחס אליו מאוד בכבוד. לדוגמא כאשר רואים את המאסטר יש לקוד ולאמר "אמי טופו". וכן לקוד כשעוברים ליד פסלי בודהא מסוימים.
טכס הארוחה אף הוא מעניין, יש לאכול מהקערית עד גרגר האורז האחרון, ועל כן מומלץ למלא את הקערית רק בכמות שתוכל לאכול. אין לדבר במהלך הארוחה, על השולחן יש צלחות מזון, יש להציע לכל הסועדים בשולחן בטרם מוסיפים לעצמך. תחילת הארוחה לאחר הכרזת המאסטר וכולם מצטרפים ל"אמי טופו" משותף ורק אז מתחילים לאכול.
בסיום הארוחה יש לעבור שולחן שולחן לקוד ולברך: "אמי טופו" ויש לקחת את הקערית האישית והמקלות לשטוף אותם ולהניח במקום.
האוכל אגב, בשפע, צמחוני ומעולה ביותר!

מים טהורים מהטבע, כולנו שתינו מהמים כולל כמעט כל תושבי העיר שהגיעו למלא

הלימודים התחילו במתיחות, ומסאז' בזוגות כ40 דקות כל אחד(!) ורק אז התפצלנו לטאי צ'י וקונג פו. בקבוצה שלי, של הטאי צי, היו רק זוג ישראלים, הם התחילו יומיים לפניי, אז הלימוד היה סוג של שיעור פרטי.
המורה שלנו בחורה מקסימה (מאזור רוסייה במקור) שחייה בסין ב6 השנים האחרונות, דוברת סינית ומורה לטאי צי. נעימה, עדינה וסבלנית לימדה אותי את הבסיס. לפני עשור למדתי ותרגלתי טאי צ'י ו

אבל לצערי, לא זכרתי כלום…
תרגלנו בערך שעה וחצי עם הפסקה נוספת באמצע וכבר הגיעה שעת ארוחת הצהריים.
גם הפעם אותו הטכס עם המאסטר ולאחריו אוכל נפלא.
המדריך הראשי הודיע שאם תהיה היענות נצא לטיול למנזר שנמצא בקצה ההר (לנצל את מזג האויר הנפלא), ובהחלט נענינו. 

הדרך היתה נעימה מעט מאתגרת, כמעט כל הקבוצה הצטרפה והיה נעים לשוחח עם בחור אוסטרלי (בעל לוק אסיתי), זוג צרפתי, נער ישראלי – מורן היקר והאהוב ביותר על המאסטר, בחור ישראלי מקסים ועוד זוג צרפתי 🙂


בשלב מסוים המאסטר הגיע עם משלחת רעיו ואז התברר שהמאסטר הוא האדריכל שתכנן את המנזר. גם בקבוצה שלנו הבחור האוסטרלי והזוג הצרפתי הם אדריכלים והתעוררה התרגשות סביב כל העניין.

חזרנו למנזר אחרי כשעתיים ונותרה עוד כשעה עד לסוף ההפסקה.
השיעורים התחדשו בשעה ארבע עד שש וגם הפעם זמן התרגול נטו היה שעה פחות או יותר.
למחרת הגעתי ליום גשום, לא היתה ריצת בוקר. המדריך הציע לי חדר במנזר, שאר התלמידים ישנים במנזר. סרבתי בנימוס והסברתי שאני חוזרת בכל יום. המדריך אמר שזה טוב גם להפסקת הצהריים ואם ארצה הוא יסדר לי חדר, (אז לא הבנתי כמה זה חשוב שיהיה לי מקום לנוח בהפסקה).

 אחרי הארוחה התחלנו לתרגל, היה קר והמתיחות והמסאז'ים כבר קצת עצבנו. רציתי לתרגל טאי צי הרי לשם כך נתכנסנו. עד הפסקת צהריים תרגלנו כשעה וחצי בלבד. קצב ההתקדמות היה איטי ומבאס, המדריך קפץ מקבוצת הקונג פו לטאי צ'י ולמרות שהוא היה מקסים הייתי שמחה לקבוצה גדולה יותר עם מדריך משלנו. 

אחרי ארוחת הצהריים התפזרנו להפסקת צהריים (4 שעות). היה קר ממש על ההר, ניסיתי לקרוא ולנוח והקור הכניע אותי, החלטתי להכנס למיטה באחד מחדרי הבנות להתחמם. עד שכבר הייתי מתחת לשמיכות הבנתי שכל זה לא בשבילי. ואני רוצה להיות עם המשפחה שלי. 

שלחתי הודעה למואב שישלח לי מונית ונפרדתי לשלום מהמנזר והבטחת לעצמי להמשיך לתרגל בארץ.
הבנות חיכו לי בחדר שמחות ומתרגשות! ויצאנו לעיר לטייל.

העיר העתיקה, מקסימה מאוד מפותחת, אולי אפילו יותר מליג'יאנג. המטיילים בעיר העתיקה נהנים מהנוף של ההרים מצד אחד והאגם מצד שני.

זהו אזור מכרות שיש, ג'ייד ואבן, המתמחים בעבודות אומנות ופיסול לכל סין. אפשר לראות כמעט בכל מקום פסלים גדולים, ומשטחי שיש מעוצבים, חנויות תכשיטים עשויים מג'ייד והופתענו לראות חנות ובה סלעים חתוכים שבפנים זה ג'ייד גולמי, שהיה מרשים ומקסים.

קונמינג

הנסיעה לקונמינג היתה נסיעה מעצבנת ברכבת, ישיבה על דרגשים קשיחים. היינו בטוחים שזה יהיה בכיסאות, בנסיעה איכותית כמו שהתרגלנו עד היום והאכזבה היתה גדולה. אך הנסיעה לא היתה נוראית כ"כ ולבסוף נסתיימה.

המלון שהזמנו באינטרנט, היה הום סטיי קטן וצפוף, ניצלנו את זכותנו ובטלנו את ההזמנה, לקחנו מלון אחר שהיה סביר יותר. אבל אז נזכרתי שיש "בית שלום" בקונמינג ושהבטחתי ללמד שם עברית כשהייתי בצ'נגדו. אז  למחרת עברנו אליהם ל3 לילות.
בית שלום היה מעין אולפן ללימוד עברית בקבוצה יחסית גדולה 15-20 אנשים צעירים בגילאי העשרים פלוס ודוד בן ה11. 

האווירה היתה חמה כולם התלהבו מהבנות הצעירות כמובן ואנחנו התלהבנו מהם.

נהננו מאוד לפגוש גם משפחה ישראלית שהתארחה שם כמה ימים קודם ובאה להפרד, וגם פגשנו בחור ישראלי מקסים, יותם, תרמילאי שהגיע ללמד את החברים עברית בזמן שהוא מתאושש מפציעה מתאונת אופנוע. יותם הוא בן למשפחה שעלתה לישראל, כחלק מהפרויקט של מנחם בגין אחרי מלחמת וייטנאם. 

הבנות שגרות במקום עושות תורנות ארוחות, וכל כך שמחו להזמין אותנו לאכול איתן ולקנות לבנות פירות וממתקים, בקיצור לפנק…לפנק…

קונמינג ידועה כמרכז הסחר של הפרחים באזור כולל בורסה מאוד גדולה. בדר"כ הסחר נעשה לפנות בוקר, לכן מואב נסע בשעות האלו למרכז וגילה שבעצם הסחר נעשה בערב. אז בלי התעצלויות התייצבנו כולנו, באחד הערבים והגענו לבורסת הפרחים בקונמינג, היה נחמד, מקסים מפרחים 🌻 אך גם הפעם לא הצלחנו לחזות בשעונים הגדולים, ובמכירה הפומבית. אפילו שנשארנו עד השעה 9 בלילה כפי שהסבירו לנו שצריך, אבל זכינו לראות מכירת פרחים סיטונאית פנים אל פנים, היה מרשים.


עוד טיילנו בקונמינג וראינו שוק פרחים ובעלי חיים וגם אפילו רוכלים פרטיים שמוכרים גורי כלבים גזעיים ממש בגרושים. 


וגם המסעדות היו טעימות והאוכל המקומי. אבל הבנות התאהבו בדוכן סושי אחד ופקדו אותו ככל שיכלו. 

ביום האחרון לפני שעזבנו, זה היה יום ראשון. הלכנו עם אמיתי המורה ומשפחתו וכל בנות בית שלום לפארק ובו מפל ענקי, הכל מעשה ידי הסינים להתפאר.

היה יום מקסים, טיילנו, הבנות שיחקו על הדשא. הצטלמנו בקיצור סיום מעולה לביקור בקונמינג, ופרידה מאנשי בית שלום המקסימים.
ואני החלטתי סופית על פתיחתו של בית שלום ישראל בכפר הס!!!

בערב אמיתי דאג להזמין לנו ואן לתחנת הרכבת, ובשש וחצי בבוקר אף התייצב כדי לעזור לנו עם התיקים, איש נפלא.

התחנה הבאה ביג'ינג, שם מחכה לנו פגישה משפחתית מרגשת!

פורסם ב סין

צ'נגדו – מה היה לנו שם? בית שלום, דובי פנדה, ליל הסדר, אוכל טוב ועוד המון חוויות – סין חלק ג'

אני רוצה לתעד את התחושה שהיתה לנו ביום הראשון בצ'נגדו, התרוממות הרוח, ההתרגשות, הציפייה. הגענו מאוהבים לגמרי בסין והתאהבנו יותר – אם זה אפשרי.
הגענו בלילה כמעט אחת עשרה ל"בית שלום", בית של נוצרים משיחיים, אוהבי ישראל. המארחים ישראלים בתמורה ללימוד עברית. הם חשבו שנגיע למחרת, בכל זאת הכניסו אותנו בחיוך והציעו לנו חדר מצוין.


כשהתעוררנו בבוקר התחלנו להכיר את אנשי בית  שלום, ציפי (ציפורה), טימי ונועם הקטנה (לכולם שמות עבריים מהתנ"ך אותם הם בדרך כלל בוחרים בעצמם), משפחה מתוקה, ציפי מדברת עברית רהוטה, שלא תבייש עולה חדשה אחרי שנתיים-שלוש בארץ. שיעורי העברית איתה היו לפעמים קשים גם לי 🙂 פתאום התחלתי לשים דגש (תרתי משמע) על כל מילה שיוצאת מהפה. מקובל להביא משהו קטן מישראל כשמגיעים אליהם, לנו לא היה כלום… למעט טחינה גולמית, שקניתי אצל בני פלאפל במנילה בפיליפינים, אז הענקתי להם אותה בשמחה והבטחתי לשלוח מישראל ספרי ילדים, ציפי אמרה שזה הכי ישמח אותם ואת נועם הקטנה. 

למחרת בבוקר נסענו לדקאטלון, המחירים היו מעולים וקנינו המון, רוב הבגדים שלנו כבר התבלו והגיע הזמן לרענן אחרי חצי שנה…

מול דקאטאלון היתה חנות איקאה! אנחנו מאוד אוהבים עוד מהארץ, הבנות כ"כ התרגשו ורוני הכריזה שצ'נגדו זו העיר האהובה עליה בכל סין. וגם סיפרה לכולם בהתרגשות שיש איקאה וזה מושלם מה יכל להיות טוב מזה?

בערב לקחו אותנו ציפי וטימי למסעדה מקומית נחמדה, והכירו לנו לראשונה את טעמי סין האמיתית נוסח סיצואן. המון ירקות (כי בקשנו) מכל הסוגים והמינים הכוללים הסברים והכל בעברית. הבנות התרגשו, תמיד עושה להם נפלא שאנשים מדברים עברית והמוכר והידוע תופס מקום דומיננטי מסביבן, וכמעט שכחו להתלונן על האוכל ואפילו אכלו יחסית לא רע.  

הכרנו את ה"פלפל שטן" זה השם שציפי המציאה לתבלין מאוד מוכר ודומיננטי במטבח הסיצואני. הפלפל מרדים את הלשון בהתחלה, אבל המעניין הוא שבהמשך, חווית הטעמים מתעצמת והטעמים מתחלפים ומשתנים תוך כדי ה"ביס" ממש חוויה שונה ומפתיעה. בדמיוני, אני ממש יכולה לשמוע את השף אייל שני טועם כזה פלפל ומפליא בתיאוריו. 

הימים עברו מהר בבית שלום, הבנות הרגישו בבית כבר די בהתחלה, לנועם היתה פינת משחקים קטנה  מגודרת ולגלי לקח בערך שעתיים להרגיש ולהתנהג כאילו הפינה היא גם שלה. 

המטבח הועמד לרשותנו ואני מודה שהתרגשתי, עשיתי קניות בסופר הידוע בסין בשם קארפור, מילאתי את המקרר בירקות, ביצים, טונה, גבינות, מיונז וחמוצים. בכל בוקר הכנתי ארוחת בוקר מפנקת לכולם. הבעיה שארוחת הבוקר שלנו היתה כמעט בצהריים, של נועם וציפי שהתעוררו מאוד מוקדם. את ארוחות הערב אכלנו יחד, פעם אחת הכנתי פסטה ברוטב עגבניות, וערב אחר ממש לפני ליל הסדר, הכנו פלאפל, חומוס, פיתות בתנור טחינה וסלט ירקות טרי קצוץ. כולנו יחד ישראלים וסינים קצצנו, בחשנו ולבסוף אכלנו בהנאה, היתה חוויה כיפית לכולנו, אם כי מתישה… מי זכר שפלאפל זה כ"כ הרבה עבודה. 

בין לבין לימדנו עברית, אפילו יום אחד הגיעה קבוצה של ילדים ורוני ואני למדנו אותם עברית כולל השיר "מה נשתנה" לכבוד הפסח.

בפסח הכנו מצות! ממש הרגשה כמו בפעילות בצהרון/גנון ♡


באחד הימים הגיעה שחר, חברה של ציפי ולימדה אותנו להכין כיסונים. אנחנו אוהבים כיסונים מאוד, רומן שהתחיל עוד בימי נפאל. התאהבנו לגמרי במומו המפורסם שם מאוד, ממולא בירקות, עוף ,בקר וחזיר כמובן (אנחנו כמעט תמיד מעדיפים אותו צמחוני), ומבחינת הבנות הכיסונים הם "מומו" אפילו שבכל מדינה מעניקים לו שם אחר. 

הבנות ואני הכנו בהתלהבות, ניסינו להשאר כמה שיותר נאמן למקור ההדגמה, שחר הקפידה על הצורה ודרך ה"כידרור" וההידוק של הבצק ואף טרחה לתקן ולעצב את הכיסונים שלנו, שלא בדיוק עמדו ב"תקן". הכל בחינניות ובאדיבות ואפילו בבצק שנשאר זרמה עם הבנות והכינה כמה כיסונים במילוי בננה – נוטלה, החגיגה היתה גדולה. מעניין 
היה ללמוד את הבישול של הכיסונים המאודים: מרתיחים סיר עם מים, מכניסים את הכיסונים ששוקעים מטה בתחילה, כאשר הם מתחילים לצוף מקררים מעט את המים הרותחים (ע"י הוספת מים קרים) ואז מרתיחים שוב וכך 3 פעמים (מטורף!) ואת זה עושים סמוך לארוחה עצמה כדי שיהיה חם וטרי- יצא מושלם!! 

בימי שישי אכלנו ארוחת ערב בבית חב"ד, תמיד כיף לנו להגיע לבתי חב"ד, להכיר את הרב והרבנית העומדים בראשו, לפגוש את הישראלים שמטיילים וכמו בצ'נגדו גם את הקהילה.

בית חב"ד בצ'נגדו והרב דובי העניקו לנו חמימות, עוטפת, גם דאגו לנו בליל הסדר ובארוחות שישי עם אוכל ביתי טעים.

הגיע ליל הסדר, התרגשות גדולה, הלכנו במיוחד לחפש בגדים חגיגיים לרגל המאורע . בגדים לבנים לא בדיוק מומלצים בטיול כזה, אבל בחג המעמד מחייב 🙂

בערב ליל הסדר, הגענו למלון שנשכר ע"י חב"ד לצורך הסעודה, היה מפואר וגדוש באנשי הקהילה היהודית וכן מטיילים צעירים וקבוצות. 


בצ'נגדו יש המון אתרי תיירות, רחובות מקסימים המלאים אטרקציות לתיירים לדוגמא טייקולי, רחוב מלא בחנויות מותגים וגם כל מיני חנויות אחרות מגניבות ממש, מצאנו חנות ספרים מדהימה החולשת על יותר מאלף מ"ר של ספרים, צעצועים מגניבים, כלי כתיבה ועוד.

 וגם מצאנו חנות תכשיטים וחריטה של "עשה זאת בעצמך" והבנות הכינו לעצמן סימנייה מדליקה לספר. 

"הסמטה הרחבה והסמטה הצרה", רחובות מלאים מגוון של דוכנים מכל המינים והסוגים והכל טובל בירוק מסביב לא זוכרים בכלל שאנחנו בעיר.


באחד הטיולים בפארקים ראינו מטפלים שעשו דיקור ב…אוזן. כחובבת רפואה סינית החלטתי להתנסות, לקול מחאותיהן של הבנות ומואב שרק איים שהוא לא מעוניין באישה חרשת. לסיכום החוויה היה נחמד ולאחריה אוזן נקייה, אחרי 8 חודשים בטיול זו בהחלט מתנה.

עוד בקרנו במקדש ואנשו, מקדש בודהיסטי גדול ומרשים, פארקים ענקיים (פיפלס ועוד), מלאים ירוק, מים בתי קפה או יותר נכון תה ואווירה מעולה בכל ימות השבוע.

אחרי עשרה ימים נהדרים, נפרדנו מבית שלום בתחושה גדולה של הודיה והחלטה לפתוח בית שלום בישראל {פרטים בהמשך…}

נפרדים מבית שלום ומקבלים חולצות מגניבות ♡

עברנו למלון נפלא בשם "לייזי בונז" מלון שבעיקרו משרת תיירים מחוץ לסין אבל לא רק. העובדים מדברים אנגלית טובה, מאוד נחמדים ואדיבים. בלובי המלון מסעדה זולה יחסית וטעימה מאוד. אכלנו כמעט רק שם, אפילו לא חשבנו לצאת לחפש משהו אחר. כמעט בכל ערב, במלון, היתה פעילות נחמדה: בערב יום רביעי, סדנת אומנות חיתוכי נייר סינית, ביום שבת סדנת דמפלינג (כיסונים) וביום שני הכנו קישוט (רייחני) סיני. השתתפנו בכל הסדנאות, שהיו מהנות מבחינת היצירה שבהן והחברה שהיתה מגוונת באנשים מכל העולם.


צ'נגדו מעבר לעיר מדהימה, היא גם מתהדרת בגאווה בפנדות שהן מעין סמל של העיר ושל סין כולה. הלכנו לבקר במרכז למחקר ריבוי ושימור פנדות.

היה מרגש, מקסים ומרתק. לא נמאס לראות אותם ולצלם, חיה מתוקה ועדינה. וזה בכלל לא משנה אם זה גור או דוב בוגר. למדנו המון אודות הפנדות, ובמיוחד על בעית הביוץ המאוד קצר שלהם שהוא הבעיה העיקרית בהיותה חיה נכחדת. וזו הסיבה שבמרכז דואגים להרביע אותם בצורה מלאכותית. מה גם שדובת הפנדה מגדלת גור פנדה אחד בכל פעם, גם כאשר היא יולדת יותר מאחד. ובמרכז לוקחים את הגורים הנטושים ומגדלים אותם. עוד למדנו שגור הפנדה נולד במשקל של כ-165 גרם! שזה ממש לא נתפס ואיך בשבוע הראשון הוא אפילו לא פותח עיניים, ומתחיל ללכת רק בגיל חודש…

כולנו נשבנו בקסמם של הפנדות גדולים וקטנים, הבנות קנו מעילי דובים פנדה, עטים, שעונים הורידו אפליקציות עם משחקי פנדה לגלי שכל תמונה של פנדה שהיא רואה בדרך גורמת לה להתרגשות וקריאה"דדה" שזהו בעצם פנדה. אין ספק שהתרגשנו כשהבנו שהפנדות חיות בטבע רק בסין והן בסכנת הכחדה והתרשמנו מאוד מאיך שהסינים הפכו את הפנדה לסמל משמעותי בארצם.

נסענו לראות את הבודהא הענקי ביותר בעיר לשאן, נסיעה של 3 שעות באוטובוס מקומי מעין מיניבוס. האגדה מספרת, שהנקודה בה נמצא הפסל, הינה מפגש של מספר נהרות וכמות המים הרבה גרמה לא פעם לשטפונות שהביאו הרס ופגיעה בנפש. על כן ייעץ חכם בודהיסטי, באותה התקופה, לבנות את פסל הבודהא הענק, כדי להכניס את רוחו של הבודהא וזו תרגיע את האזור וכך היה. כ10 שנים לקחה בניית הפסל, צינורות מיוחדים הונחו באוזני הפסל העצום בכדי למנוע מהשטפונות שיציפו את הפסל עצמו. עם סיום הפסל, השטפונות פסקו (!) מאוחר יותר בשנים התברר כי בעת בניית הפסל שנחצב בהר, התגלגלו המוני סלעים למטה לנהר, שיצרו מעין סכר שגרם לרגיעת המים ומנע שטפונות עתידיים.

הפסל הוא עצום, תחילה מגיעים אל הראש ולאחר ירידה במדרגות בצפיפות ומלאי אדם, ניתן להגיע לכפות רגליו.

אני יכולה עוד לכתוב המון על צ'נגדו  ועל החוויות שעוד היו לנו שם, כמעט כל יום היה גדוש פעילות והיינו יותר משבועיים מהנים, מעניינים ומלהיבים, אבל אני אסתפק בזה.
מצ'נגדו לקחנו טיסה לליג'יאנג, ועל כך יסופר בפוסט הבא 🙂

פורסם ב סין

סין חלק ב'- בו יסופר על הר הללויה, אוואטר, טבע עוצמתי  וסכר אחד מטורף

ג'יאנג זיה זיא

אחרי נסיעה של 12 שעות ברכבת בסופט סליפר (כ700 יואן שהם כ350 שח), בקרון משלנו, עם שירותים ציבוריים סבירים. זללנו חטיפים ומנות חמות, מים חמים כמובן לא חסר… לסיכום הנסיעה, אני יכולה לאמר שהיתה לי את אחת התנומות הטובות בטיול! כולנו ישנו טוב (חוץ ממואב :)), ודיילת חביבה הגיעה כדי להעיר אותנו בבוקר ולוודא שנרד בתחנה שלנו, מה יכל להיות יותר טוב מזה?. 

"החדר" שלנו
כך זה נראה בבוקר 🙂

סמוך לתחנת הרכבת, היה סניף של מקדונלדס, אכלנו ארוחת בוקר (ביצה בלחמניה) והמשכנו באוטובוס לוולינג יואן עיירה הקרובה לאחת הכניסות של הפארק הגדול ביותר בג'יאנג זיה זיא (שם חיכה לנו המלון שלנו). הפארק המדהים משתרע על שטח עצום, נסיעה באוטובוס של יותר משעה. בשנת 2009 התפרסם הסרט הידוע אוואטר, בו הסצנה הידועה של הר הללויה ועוד הרים מדהימים שצולמו בפארק הזה ממש. יש נקודה מסויימת בפארק שהסינים מסבירים שזהו הר הללויה, וניתן לראות בדיוק היכן צולם הסרט. 

כהכנה לפארק, מואב דאג להוריד את הסרט ולצפות בו עם הבנות, שישבו מרותקות 3 שעות (!) וחיכו בקוצר רוח להגיע לפארק כדי לראות את המקום בעיניהם. 

המלון שלנו היה יחסית קטן, עשוי בחיפוי עץ המדמה למקום אווירה של בקתה מקסימה, צימר עם ריצפת עץ חמימה וויטרינת זכוכית המשקיפה לרחוב. הכל חדש, נקי ומזמין.

שתי מיטות זוגיות מספיקות לנו לכל המשפחה

 ביום הראשון הסתובבנו בעיירה שהיתה נעימה, מזג האוויר היה קריר וגם גשם קל ירד מידי פעם. מצאנו פסלי אוואטר במרכז מסחרי קטן שנראה כי רק נפתח לאחרונה. 

גלי מצאה חבר קטן

למחרת נסענו  באוטובוס לגשר זכוכית שתוכנן על ידי האדריכל חיים דותן, אגב, השנה (2017) הכניסה לישראלים חינם, חסכון של 86 יואן לאדם – לא לשכוח דרכון.

הפקידה מעיינת במדריך הפספורט הישראלי שמקנה לנו כניסה חופשית לגשר
המדריך המסביר איך לזהות ישראלים 😉 בעזרת פספורט ולא רק סנדלי שורש

בכניסה לגשר קיבלנו מעין גרביים לכיסוי הנעליים, לשמירה על ניקיון הגשר נראה לי. אפילו קיבלנו כיסוי כזה לנעלים של גלי.

הגשר מרשים, גדול וגבוה מעל עמק עמוק בטירוף, זוהי אטרקציה תיירותית לחלוטין שכן לא נותנים לחצות לגמרי את הגשר, בסופו יש לחזור באותה הדרך. אבל אין מה לאמר שווה ביותר.
וכמו כל התיירים הסינים שהיו איתנו אחרי שלמדנו לבטוח בגשר הלכנו, קפצנו ובעיקר הצטלמנו, והמון.

רגע לפני שעזבנו, גלי החליקה ונשברה לה שן, זו היתה חוויה מאוד מבאסת, אבל המתוקה הקטנה אחרי שנרגעה מהבכי, חזרה לפעילות רגילה, של צחוק, זלילה ופטפוטים חמודים שעזרו גם לנו להירגע.

משם המשכנו למערת הדרקון, מערה עצומה. על פי הסינים זו המערה הכי גדולה מסוגה באסייה, ובעלת המפל התת קרקעי הגבוה בעולם מסוגו. 

למדנו כי הסינים נהנים למצוא קטגוריות מרשימות לאתרי תיירות כדי למשוך אליהם עוד ועוד תיירים. 

הטיול במערה ארך כשעתיים, שהתחילו בשייט של כרבע שעה ואז הליכה בשבילים, גרמי מדרגות מסודרים מסומנים ומוארים היטב, בין נטיפים גדולים וקטנים שלחלקם ניתנו שמות וכינויים שונים ותאורה צבעונית דרמטית שהוסיפה אפקט לצילומי התיירים שהוצעו לאורך המסלול בתשלום נוסף כמובן. 

גולת הכותרת של המערה, הוא האולם המרכזי בו נטיפים וזקיפים עצומים ובעזרת התאורה אפשר היה לדמיין ראש דרקון שעל שמו קראויה המערה.

בערב יצאנו לאכול במסעדה מערבית בעיר, האוכל היה דיי גרוע, פיצה ברוטב קטשופ וכאלה… מזל שהציפס היה סבבה. בחוץ ירד גשם, וכשסיימנו לאכול מיהרנו לתפוס מונית למלון. לאחר שהגענו למלון ונפרדנו מהמונית, גילינו שלגלי חסרה נעל!$#@ איזו הפתעה לא נעימה, (את הנעלים המהממות של האפרוחית, קנינו לפני פחות מחודש בחנות סקצ'רז, אז התבאסנו ממש). בשעתיים שלאחר מכן ניסינו לחזור על עקבינו ולחפש את הנעל, ואנשי המלון המקסימים התקשרו לחברת המוניות בניסיון לאתר את הנעל אבל זו לא נמצאה. 

בעלת המלון החביבה, מאוד עזרה בעניין הנעל האבודה. עד שויתרנו.

למחרת בבוקר פתחנו את היום בארוחת בוקר של ביצים קשות, לחם וירקות ומיהרנו להגיע לחנות לקנות לגלי נעליים חדשות. משם המשכנו לפארק האוואטר (שם חיבה ). קנינו כרטיסים (250 יואן למבוגר ל4 ימים) והתחנה הראשונה היתה נסיעה (בשאטלים פנימיים) למעלית הגבוהה בעולם להר הללויה המפורסם מהסרט אוואטאר. 

על הקיר התנוססה תעודה מ"ספר השיאים של גינס", המכריזה על המעלית החיצונית הגבוהה בעולם. 

העלייה במעלית היתה מרגשת, והנוף מרטיט. כשיצאנו ממנה, התחלנו את הטיול שלנו על המצוק, המוני תיירים הולכים בשבילים הבנויים ומסודרים באופן מופתי, אך עדיין בנקודות צילום מרשימות צריך למצוא רגע פנוי לצילום ולפעמים גם ממש לעמוד בתור.  סרטים אדומים עם ברכות, קשורים לאורך המסלול לצד מנעולים וגם אנחנו הוספנו סרט עם ברכה משלנו. ההליכה היתה קלילה והנופים עוצרי נשימה, לא הפסקנו לצלם ואני לא חושבת שיש תמונה אחת שבאמת מצליחה להעביר את עוצמת הנוף המרהיב.


הירידה מההר היתה ברכבל ארוך, הדקות הראשונות היו ממש מפחידות, הגובה מטורף ממש. בכל רכבל נכנסים 8 אנשים – לא פחות, אנחנו חלקנו את הרכבל רק עם עוד 2 סינים נפעמים. ככל שהזמן עבר פחדתי פחות. הבנות כמובן נהנו מהנופים המדהימים ואפילו התחילו להשתולל כהרגלם.

למחרת בילינו עוד יום בפארק, הפעם לקחנו רכבל בהלוך ובחזור. הטיול למעלה היה נחמד הנוף היה מדהים. 

הבנות התלהבו מהתלבושות האוטנטיות, בתמורה ל20 יואן אפשר גם להתלבש בהם, אחרי שהתלבשו ואני צילמתי כמובן, הגיע "הצלם" של העמדה והציע לצלם, זרמנו איתו וזו היתה טעות! כי בסופו של דבר גם נתקענו שם עד שהוא הדפיס יותר מ20 תמונות, ניילן וכל זה וגם בקש יותר מ300 יואן… אחרי התמקחות שילמנו חצי והמשכנו לטייל.

למעלה, לצד שבילי מסלול יפים בנוף המדהים של השמורה, היו הרבה דוכני מזון ומכירת מזכרות ו… מסעדת מקדונלד'ס! קינחנו בגלידה ועלינו חזרה לרכבל, כבר הרגשנו מנוסים ואף נתנו לנו להיות רק אנחנו לבד בקרון רכבל משלנו! 

נסענו חזרה לג'יאנג זיה זיא, נסיעה של כשעה וחצי השעה היתה כבר אחר הצהריים – ערב התחלנו לחפש את המלון שהזמנו באינטרנט, ולא הצלחנו למצוא. אז החלטנו לשבת ומואב הלך לחפש את המלון לבד, הנחנו את התיקים בפינת המדרכה והתיישבנו. סינים שעברו בדרך התלהבו וצילמו את גלי והבנות כמובן. אחרי כחצי שעה מואב חזר והתברר שהמלון די מבאס, קומה רביעית בלי מעלית, שירותים בול פגיעה… היינו כבר עייפים ועצבניים אז רוני ואני הלכנו לחפש מלון אחר, לבסוף החלטנו לקחת את המלון סמוך לתחנת הרכבת שהיה מעט מעל התקציב שלנו, אבל היה מפנק.
בבוקר קמנו די מוקדם ומיהרנו לרכבל שיעלה אותנו להר טיאנמן. כבר שהתקרבנו ראינו את התור המטורף שהשתרך בהמתנה לרכבל. היה זה יום ראשון, יום השבת לסינים, והמוני אדם הגיעו כמונו לבלות באטרקציה על ההר.

 אחרי עמידה בתור של למעלה משעה וחצי, הבנו שני דברים: הראשון שהאפשרויות הן, לעלות ברכבל ולחזור באוטובוס או להיפך. והשני, שהכרטיסים לרכבל יהיו רק לשעות הצהריים, אז החלטנו לעלות באוטובוס ולחזור ברכבל. 

הנסיעה באוטובוס היתה בדרך הנקראת 99 הפיתולים, כי יש בדרך כך אומרים, 99 פיתולים בדרך לפיסגה.

 ירדנו מהאוטובוס, שם הצטלמנו למרגלות האטרקציההמרכזית והיא תופעת הטבע המפורסמת של הר טיאנמן, חור שנפער בצלע ההר, "הגדול מסוגו בעולם"  (הגדרות סיניות) התחנה הבאה היתה עליה לפסגת החור ומעבר בתוכו. 

הדרך אליו היתה לא אחרת כי אם בדרגנועים (מדרגות נעות) ארוכים. המראה למעלה היה מרהיב. המסלול עצמו היה מקסים, ואפשר היה לבחור כמה מסלולים וגשרים. אנחנו בחרנו מסלול יחסית קצר הכולל, הליכה על רצפת זכוכית קצרה וחזרנו לרכבל כי היתה לנו עוד נסיעה ברכבת ולא רצינו לאחר.

הירידה מההר היתה ברכבל, אחרי תור סביר (ביחס לבוקר) נערות סיניות חמודות שהתלהבו מרוני, אלה וגלי ניסו לשחק איתן, ונתנו להן סיכות חמודות שבקצה שלהן היו אפרוחים קטנים. התור עבר מהר ונכנסנו לרכבל, נסיעה של חצי שעה בגבהים אדירים! היה כיף, מרגש ומהמם!

חזרנו בריצה ממש אל המלון, לקחנו את הציוד שלנו, ומיהרנו אל הרכבת לתחנה הבאה.

איצ'אנג

לאיצ'נג הגענו  כתחנה בדרך לצ'נגדו, קראנו על סכר המים הגדול, שנבנה ב15 שנים ובעלות של 52 מיליארד דולר, במטרה לפתור שתי בעיות עקריות: האחת מניעת הצפות שכבר גבו למעלה מ30 אלף חיי אדם והבעיה השניה, המחסור בחשמל באזורים רבים בסין. מי שרוצה להעמיק בפרויקט שנחשב הגדול בתולדות סין מאז החומה יכל לקרוא כאן

הסינים כהרגלם הפכו את האתר למרכז מבקרים גדול ומזמין, היה מעניין ומעשיר מאוד. במיוחד שלנו יש את מואב  שהפליא בהסבריו על המערכת למעבר סירות הפועלת על בסיס של הצפה וריקון מים במעבר כדי להתגבר על הפרשי גובה שנוצרו בבנית הסכר.





הגענו לצ'נגדו ועל כל מעללינו שם בפוסט נפרד ואוהב במיוחד ♡

פורסם ב סין

"יש מיליארד סינים שחיים ואני מי אני מה אני?…" – סין חלק א

מציינים חודש בסין, ואני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל. הכרנו ארץ מדהימה מפתיעה וענקית שאנחנו כישראלים מתרגשים מהעוצמה שהיא מקרינה. וכל זה לצד סדר מופתי בכל אתרי התיירות מוכנים להכיל מליוני תיירים והכוונה לרוב היא לתיירות פנים המאוד מפותחת בסין. מבחינת התקציב, האוכל יחסית ממש זול, לפעמים פחות מ1$ למנה לאוכל מקומי במסעדות מערביות כ3$ למנה. מה שיקר זה הנסיעות וכרטיסי הכניסה לאתרי תיירות.

תה ירוק – הסינים מסתובבים בכל מקום עם בקבוק זכוכית קטן (טרמוס) ובו תה צמחים, תמצית המורכבת ממגוון עלים ופרחים אותו הם שותים במהלך כל היום. ובכל מקום עמדות למילוי מים חמים. גם במסעדות אגב מגישים מים חמים. בכלל כל תחום התה מלווה בטכס חגיגי בכל חדר במלון תמצאו קומקום חשמלי ושני ספליםבחדרי הפרימיום תוכלו למצוא את האביזרים לכל הטכס, כלי חרסינה חסידיים ועוד.

כמות החוויות שצברנו היא אדירה וכדי להצליח לתעד אותן חילקתי את הסיפורים לפי המקומות בהם ישנו.

גואנגז'ו

מתוך טריפ אדווייזר

הגענו לסין, קבלת הפנים היתה מבלבלת מאוד. התכוננו לקשה ביותר ונראה היה שזה בדיוק מה שנקבל.