סין חלק ב'- בו יסופר על הר הללויה, אוואטר, טבע עוצמתי  וסכר אחד מטורף

ג'יאנג זיה זיא

אחרי נסיעה של 12 שעות ברכבת בסופט סליפר (כ700 יואן שהם כ350 שח), בקרון משלנו, עם שירותים ציבוריים סבירים. זללנו חטיפים ומנות חמות, מים חמים כמובן לא חסר… לסיכום הנסיעה, אני יכולה לאמר שהיתה לי את אחת התנומות הטובות בטיול! כולנו ישנו טוב (חוץ ממואב :)), ודיילת חביבה הגיעה כדי להעיר אותנו בבוקר ולוודא שנרד בתחנה שלנו, מה יכל להיות יותר טוב מזה?. 

סמוך לתחנת הרכבת, היה סניף של מקדונלדס, אכלנו ארוחת בוקר (ביצה בלחמניה) והמשכנו באוטובוס לוולינג יואן עיירה הקרובה לאחת הכניסות של הפארק הגדול ביותר בג'יאנג זיה זיא (שם חיכה לנו המלון שלנו). הפארק המדהים משתרע על שטח עצום, נסיעה באוטובוס של יותר משעה. בשנת 2009 התפרסם הסרט הידוע אוואטר, בו הסצנה הידועה של הר הללויה ועוד הרים מדהימים שצולמו בפארק הזה ממש. יש נקודה מסויימת בפארק שהסינים מסבירים שזהו הר הללויה, וניתן לראות בדיוק היכן צולם הסרט. 

כהכנה לפארק, מואב דאג להוריד את הסרט ולצפות בו עם הבנות, שישבו מרותקות 3 שעות (!) וחיכו בקוצר רוח להגיע לפארק כדי לראות את המקום בעיניהם. 

המלון שלנו היה יחסית קטן, עשוי בחיפוי עץ המדמה למקום אווירה של בקתה מקסימה, צימר עם ריצפת עץ חמימה וויטרינת זכוכית המשקיפה לרחוב. הכל חדש, נקי ומזמין.

 ביום הראשון הסתובבנו בעיירה שהיתה נעימה, מזג האוויר היה קריר וגם גשם קל ירד מידי פעם. מצאנו פסלי אוואטר במרכז מסחרי קטן שנראה כי רק נפתח לאחרונה. 

למחרת נסענו  באוטובוס לגשר זכוכית שתוכנן על ידי האדריכל חיים דותן, אגב, השנה (2017) הכניסה לישראלים חינם, חסכון של 86 יואן לאדם – לא לשכוח דרכון.

בכניסה לגשר קיבלנו מעין גרביים לכיסוי הנעליים, לשמירה על ניקיון הגשר נראה לי. אפילו קיבלנו כיסוי כזה לנעלים של גלי.

הגשר מרשים, גדול וגבוה מעל עמק עמוק בטירוף, זוהי אטרקציה תיירותית לחלוטין שכן לא נותנים לחצות לגמרי את הגשר, בסופו יש לחזור באותה הדרך. אבל אין מה לאמר שווה ביותר.
וכמו כל התיירים הסינים שהיו איתנו אחרי שלמדנו לבטוח בגשר הלכנו, קפצנו ובעיקר הצטלמנו, והמון.

רגע לפני שעזבנו, גלי החליקה ונשברה לה שן, זו היתה חוויה מאוד מבאסת, אבל המתוקה הקטנה אחרי שנרגעה מהבכי, חזרה לפעילות רגילה, של צחוק, זלילה ופטפוטים חמודים שעזרו גם לנו להירגע.

משם המשכנו למערת הדרקון, מערה עצומה. על פי הסינים זו המערה הכי גדולה מסוגה באסייה, ובעלת המפל התת קרקעי הגבוה בעולם מסוגו. 

למדנו כי הסינים נהנים למצוא קטגוריות מרשימות לאתרי תיירות כדי למשוך אליהם עוד ועוד תיירים. 

הטיול במערה ארך כשעתיים, שהתחילו בשייט של כרבע שעה ואז הליכה בשבילים, גרמי מדרגות מסודרים מסומנים ומוארים היטב, בין נטיפים גדולים וקטנים שלחלקם ניתנו שמות וכינויים שונים ותאורה צבעונית דרמטית שהוסיפה אפקט לצילומי התיירים שהוצעו לאורך המסלול בתשלום נוסף כמובן. 

גולת הכותרת של המערה, הוא האולם המרכזי בו נטיפים וזקיפים עצומים ובעזרת התאורה אפשר היה לדמיין ראש דרקון שעל שמו קראויה המערה.

בערב יצאנו לאכול במסעדה מערבית בעיר, האוכל היה דיי גרוע, פיצה ברוטב קטשופ וכאלה… מזל שהציפס היה סבבה. בחוץ ירד גשם, וכשסיימנו לאכול מיהרנו לתפוס מונית למלון. לאחר שהגענו למלון ונפרדנו מהמונית, גילינו שלגלי חסרה נעל!$#@ איזו הפתעה לא נעימה, (את הנעלים המהממות של האפרוחית, קנינו לפני פחות מחודש בחנות סקצ'רז, אז התבאסנו ממש). בשעתיים שלאחר מכן ניסינו לחזור על עקבינו ולחפש את הנעל, ואנשי המלון המקסימים התקשרו לחברת המוניות בניסיון לאתר את הנעל אבל זו לא נמצאה. 

למחרת בבוקר פתחנו את היום בארוחת בוקר של ביצים קשות, לחם וירקות ומיהרנו להגיע לחנות לקנות לגלי נעליים חדשות. משם המשכנו לפארק האוואטר (שם חיבה ). קנינו כרטיסים (250 יואן למבוגר ל4 ימים) והתחנה הראשונה היתה נסיעה (בשאטלים פנימיים) למעלית הגבוהה בעולם להר הללויה המפורסם מהסרט אוואטאר. 

על הקיר התנוססה תעודה מ"ספר השיאים של גינס", המכריזה על המעלית החיצונית הגבוהה בעולם. 

העלייה במעלית היתה מרגשת, והנוף מרטיט. כשיצאנו ממנה, התחלנו את הטיול שלנו על המצוק, המוני תיירים הולכים בשבילים הבנויים ומסודרים באופן מופתי, אך עדיין בנקודות צילום מרשימות צריך למצוא רגע פנוי לצילום ולפעמים גם ממש לעמוד בתור.  סרטים אדומים עם ברכות, קשורים לאורך המסלול לצד מנעולים וגם אנחנו הוספנו סרט עם ברכה משלנו. ההליכה היתה קלילה והנופים עוצרי נשימה, לא הפסקנו לצלם ואני לא חושבת שיש תמונה אחת שבאמת מצליחה להעביר את עוצמת הנוף המרהיב.

הירידה מההר היתה ברכבל ארוך, הדקות הראשונות היו ממש מפחידות, הגובה מטורף ממש. בכל רכבל נכנסים 8 אנשים – לא פחות, אנחנו חלקנו את הרכבל רק עם עוד 2 סינים נפעמים. ככל שהזמן עבר פחדתי פחות. הבנות כמובן נהנו מהנופים המדהימים ואפילו התחילו להשתולל כהרגלם.

למחרת בילינו עוד יום בפארק, הפעם לקחנו רכבל בהלוך ובחזור. הטיול למעלה היה נחמד הנוף היה מדהים. 

הבנות התלהבו מהתלבושות האוטנטיות, בתמורה ל20 יואן אפשר גם להתלבש בהם, אחרי שהתלבשו ואני צילמתי כמובן, הגיע "הצלם" של העמדה והציע לצלם, זרמנו איתו וזו היתה טעות! כי בסופו של דבר גם נתקענו שם עד שהוא הדפיס יותר מ20 תמונות, ניילן וכל זה וגם בקש יותר מ300 יואן… אחרי התמקחות שילמנו חצי והמשכנו לטייל.

למעלה, לצד שבילי מסלול יפים בנוף המדהים של השמורה, היו הרבה דוכני מזון ומכירת מזכרות ו… מסעדת מקדונלד'ס! קינחנו בגלידה ועלינו חזרה לרכבל, כבר הרגשנו מנוסים ואף נתנו לנו להיות רק אנחנו לבד בקרון רכבל משלנו! 

נסענו חזרה לג'יאנג זיה זיא, נסיעה של כשעה וחצי השעה היתה כבר אחר הצהריים – ערב התחלנו לחפש את המלון שהזמנו באינטרנט, ולא הצלחנו למצוא. אז החלטנו לשבת ומואב הלך לחפש את המלון לבד, הנחנו את התיקים בפינת המדרכה והתיישבנו. סינים שעברו בדרך התלהבו וצילמו את גלי והבנות כמובן. אחרי כחצי שעה מואב חזר והתברר שהמלון די מבאס, קומה רביעית בלי מעלית, שירותים בול פגיעה… היינו כבר עייפים ועצבניים אז רוני ואני הלכנו לחפש מלון אחר, לבסוף החלטנו לקחת את המלון סמוך לתחנת הרכבת שהיה מעט מעל התקציב שלנו, אבל היה מפנק.
בבוקר קמנו די מוקדם ומיהרנו לרכבל שיעלה אותנו להר טיאנמן. כבר שהתקרבנו ראינו את התור המטורף שהשתרך בהמתנה לרכבל. היה זה יום ראשון, יום השבת לסינים, והמוני אדם הגיעו כמונו לבלות באטרקציה על ההר.

 אחרי עמידה בתור של למעלה משעה וחצי, הבנו שני דברים: הראשון שהאפשרויות הן, לעלות ברכבל ולחזור באוטובוס או להיפך. והשני, שהכרטיסים לרכבל יהיו רק לשעות הצהריים, אז החלטנו לעלות באוטובוס ולחזור ברכבל. 

הנסיעה באוטובוס היתה בדרך הנקראת 99 הפיתולים, כי יש בדרך כך אומרים, 99 פיתולים בדרך לפיסגה.

 ירדנו מהאוטובוס, שם הצטלמנו למרגלות האטרקציההמרכזית והיא תופעת הטבע המפורסמת של הר טיאנמן, חור שנפער בצלע ההר, "הגדול מסוגו בעולם"  (הגדרות סיניות) התחנה הבאה היתה עליה לפסגת החור ומעבר בתוכו. 

הדרך אליו היתה לא אחרת כי אם בדרגנועים (מדרגות נעות) ארוכים. המראה למעלה היה מרהיב. המסלול עצמו היה מקסים, ואפשר היה לבחור כמה מסלולים וגשרים. אנחנו בחרנו מסלול יחסית קצר הכולל, הליכה על רצפת זכוכית קצרה וחזרנו לרכבל כי היתה לנו עוד נסיעה ברכבת ולא רצינו לאחר.

הירידה מההר היתה ברכבל, אחרי תור סביר (ביחס לבוקר) נערות סיניות חמודות שהתלהבו מרוני, אלה וגלי ניסו לשחק איתן, ונתנו להן סיכות חמודות שבקצה שלהן היו אפרוחים קטנים. התור עבר מהר ונכנסנו לרכבל, נסיעה של חצי שעה בגבהים אדירים! היה כיף, מרגש ומהמם!

חזרנו בריצה ממש אל המלון, לקחנו את הציוד שלנו, ומיהרנו אל הרכבת לתחנה הבאה.

איצ'אנג

לאיצ'נג הגענו  כתחנה בדרך לצ'נגדו, קראנו על סכר המים הגדול, שנבנה ב15 שנים ובעלות של 52 מיליארד דולר, במטרה לפתור שתי בעיות עקריות: האחת מניעת הצפות שכבר גבו למעלה מ30 אלף חיי אדם והבעיה השניה, המחסור בחשמל באזורים רבים בסין. מי שרוצה להעמיק בפרויקט שנחשב הגדול בתולדות סין מאז החומה יכל לקרוא כאן. 

הסינים כהרגלם הפכו את האתר למרכז מבקרים גדול ומזמין, היה מעניין ומעשיר מאוד. במיוחד שלנו יש את מואב  שהפליא בהסבריו על המערכת למעבר סירות הפועלת על בסיס של הצפה וריקון מים במעבר כדי להתגבר על הפרשי גובה שנוצרו בבנית הסכר.

הגענו לצ'נגדו ועל כל מעללינו שם בפוסט נפרד ואוהב במיוחד ♡