פורסם ב הודו, כללי

ימים ראשונים בהודו, הילדים בעננים תרתי משמע

היו לנו כל כך הרבה חששות, מאיך הבנות יקבלו את הודו, שהשקענו הרבה מחשבה והשתדלות בנחיתה רכה, בשבילן. אז לקחנו שני לילות במלון מפונפן ב'איירפורט סיטי' בדלהי. לפני טיסת ההמשך לדרמסלה שהיא היעד ההתחלתי שלנו בטיול. המלון היה באמת חוויה מרנינה בשבילנו המבוגרים, שמכירים את הודו בצד התרמילאי שלה, ואילו הילדות לא ממש התרגשו, טוב נו, זה מה שהן מכירות מהמלונות בארץ. פתאום חשבנו על זה שאולי הם יקבלו הלם תרבות של אחרי "הנחיתה הרכה" אבל הילדים כדרכם להסתגל הוכיחו ההפך.

הגענו לפנות בוקר סחוטים, אחרי שהסתבכנו עם נהגי המונית ההודיים, וכמובן ששילמנו מחירים מופקעים על כל דבר, אבל מה שחשוב שהגענו למלון, התקלחנו והלכנו לישון. בהודו כל עניין המשפחתי לא מסתדר כל כך, אבל האדיבות  והרצון הטוב, תמיד היו המתכון המושלם לפתרון בעיות וכך היה. למיטה הזוגית שלנו הצטרפה מיטת אורח שהוצמדה לספה שהיתה כבר בחדר, שהיה גדול ומרווח. השעה היתה 7 וחצי בבוקר כשנכנסנו לחדר, אז החלטנו להגיע לארוחת הבוקר שכבר הוגשה במלון, לפני שנלך לנוח. 

אני לא בטוחה מתי נרדמנו אבל התעוררנו סביב השעה שש בערב (!) הבנות היו רעבות והחלטנו ללכת לחפש מסעדה. המחירים באזור הזה מותאמים לאנשי עסקים שמגיעים להודו ולא לטיילנים כמונו שחיים עם תקציב. לדוגמא מנה ממוצעת נעה בין 550 ל-750 רופי לעומת מחיר ממוצע למנה באזור תרמילאים 140-180 רופי,  אגב במסעדות 'מקומיות' משמע מסעדת פועלים הודית, המנות יהיו במחיר נמוך יותר בחצי!

אז ממש על ידנו היה קניון ובו היה אולם של אוכל מהיר ברמה ממש גבוהה. החלטנו ללכת לשם במקום מסעדה במלון. האוכל היה ממש טעים והכל היה חדש, נקי מרווח ועם כמות מאוד סבירה של אנשים, בעיקר הודים צעירים שכפי הנראה עובדים בחברות באזור.

אחרי ארוחה של אוכל בסגנון מקומי בעיקרו, הבנות ממש התלהבו שטעים להן, שאני ומואב לא יכולנו להוריד את החיוך מהשפתיים מרוב אושר.

חזרנו לחדר, כולם היו עייפים עדיין מיום הטיסות, כך שכולנו חזרנו לישון בלי בעיות עד הבוקר. ושוב מצאנו את עצמנו מתעוררים לארוחת בוקר, בופה מפנק ומלצרים הודים מקרקרים סביבנו ומנסים למשוך את תשומת לב הילדים.

הצ'ק אאוט ב12 הזמנו מונית לשדה התעופה, הזמנים הסתדרו במדויק, מצב רוח נהדר, הילדים מבסוטים ששוב טסים והינה אנחנו בטיסה של שעה ועשר דקות לדרמסלה.

 מזג האוויר נפלא, הבנות מתרגשות ומדד ההתרגשות תלוי בקרבה שלנו לעננים, אנחנו ליד ענן, אנחנו בתוך ענן! ועוד ועוד

מזל שאנחנו עם עוד משפחה עם הרבה פחות מטען משלנו חסכנו כמה אלפי רופיות בגלל המטען המוגזם שלנו (שני מוצ'ילות ושתי מזוודות לפני תיקי היד) רק החיתולים ותחליפי החלב במזוודה הגדולה ותאמינו לי זה כבד.

לאמא קוראים חני והיא חברה מאוד טובה שלי, וגם לה 3 בנות מהממות: מייה בכיתה של רוני, בר עולה לכיתה א, וקטנה בשנה מאלה שלי ומיקה בת 4 בקרוב, היא בוגרת הגן שלי גנון החממה בכפר הס והיא ילדה קסומה במיוחד. 

קיבלנו המלצות לישון בדרמקוט אחת הנקודות היותר גבוהות בדרמסלה, בקרב המטיילים. רק כדי שתבינו את המפה, המקומות בהם מתקבצים התיירים מתחלקים לפי הגובה: מקלוד גאנג' מקום ביתו של הדלאי לאמה, באגסו, אפר באגסו, אפר אפר באגסו (יש עוד כמה אפר אפר בדרך) ודרמקוט. אנחנו פנינו לדרמקוט. נהג המונית שלקחנו משדה התעופה נסע על פי המסורת ההודית, בפראות, מהירות תוך כדי לחיצה כמעט מתמדת על הצופר, הבנות התרגשו, צחקו עד שנרדמו, למעט גלי הקטנה, שהיתה קשורה אלי במנשא, והנסיעה המטלטלת תרתי משמע, גרמה לה בשלב מסוים נורא להקיא. הגענו לנקודה מסויימת בה המוניות לא הסכימו לנסוע יותר, פרקנו את עצמנו וחני ואני יצאנו למצוא לנו גסט האוס.

הכל כל כך מקסים, ירוק, מזג האויר קריר, מטפטף מידי פעם. הגיל הממוצע הוא 22 -23 והאנרגיה טובה, הישראלים שולטים בכל מה שראינו, נוכחות, מודעות, מסעדות, קורסים…

האזור הזה בדרמסלה ידוע כמרכז העשרה, בו ישנו מגוון רחב של קורסים שאפשר לקחת, לדוגמא: רייקי, הילינג, יוגה, מדיטציה, סריגה, מקרמה, קבלה, נגינה על כל מיני כלים, תכשיטנות, לוכדי חלומות, בישול ועוד היד נטויה.

אני מודה שהיצר היזמי שבי כבר רוצה לפתוח קורס, אבל אני חושבת שאתאפק בשלב זה.

פגשנו המון צעירים שמאוד מתלהבים מהנוכחות של הילדים שלנו בעיקר. ישבנו במסעדה שנקראת "הישראלית", מקום חמוד עם אוכל מגוון וישיבה על מזרנים לצד שולחנות נמוכים, לאוכל לוקח דיי הרבה זמן להגיע, אז הצטיידנו במשחקים וחומרי יצירה והעברנו שעות בכיף. הבנות שגילו שאפשר לאכול אוכל שהן מכירות מהבית, זנחו, לצערי את האוכל ההודי ורק אנחנו המבוגרים, דברנו בטלי – ארוחה מעולה של צלחת נירוסטה מפוצלת ובה: אורז לבן, תבשיל תרד וגבינה הודית – פלאק פאניר, תבשיל עדשים-דאל, יוגורט, נאן פיתה הודית. תשמעו זה היה מעולה!

שמתי לב שכל כך הרבה קורה, והכל זורם שאני אפילו שוכחת הרבה פעמים לצלם. אז תסלחו לי, אבל באמת הכוונה היא להוריד הילוך ולא "לעבוד" איזה כיף לנו

לאחר לילה במלון שהיה מאוד זול 500 רופי (30 ש"ח) החלטנו לחפש מלון אחר נקי יותר. בסוף שעתיים גישושים בדרמקוט, החלטנו לרדת טיפה בגובה, ולבדוק בבאגסו. הודענו לבנות שיוצאים לטיול, ולאחר מסלול רגלי של כעשרים דקות, בנוף מהמם, תיירים ומקומיים מחוייכים

עצרנו ליד מקדש והבנות בקשו להכנס, כמובן שנכנסנו כולנו. מכירים את ההרגשה הזאת שאנחנו חשים כשמבקשים אותנו לחלוץ נעלים בכניסה למקומות קדושים? התחושה כל כך שונה עם ילדים, הם כל כך שמחים לחלוץ נעלים וממהרים לדלג בעליצות פנימה

ממול המקדש היה גסט אהוס שנראה נחמד, בשם המקום של טל, אז היינו חייבים לבדוק. וסגרנו על חדר מקסים, מרווח והכי חשוב נקי ב-700 רופי שהם כ- 50 ₪ פלוס מינוס.

נקודת השיא מבחינת הבנות הגיעה כשעלינו לראות את החדרים, וכשיצאנו למרפסת היא היתה מכוסה ב… עננים! כן ממש כך הבנות צעקו מהתרגשות ואני? אני צילמתי בנחת.

מואב וחני נסעו להביא את המטען שלנו מדרמקוט, ואני נשארתי עם הבנות, חלפו אולי יותר משעתיים עד שהם חזרו, מותשים ומורעבים. אנחנו עשינו כלום במסעדה של הגסט האוס ונהננו מאוד. מידי פעם הבנות בקשו לחזור ל"בית המקדש" (כך החליטו לקרוא למקדש מעבר לכביש) לשחק וחזרו בכל פעם בהתרגשות רבה. הנעליים, כבר נזנחו בחדרים והבנות התרוצצו יחפות.

אגב מזג האויר, גשום מידי פעם, הערב כבר קניתי שאל – שמיכה העשויה מצמר כבשים בה אפשר להתעטף בכיף. ברגעים אלו בחוץ גשום מאוד זריחה החלה עכשיו 5:45 בבוקר

זמן טוב למדיטצית בוקר, אז ביי בינתיים ♡

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “ימים ראשונים בהודו, הילדים בעננים תרתי משמע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s